בג"ץ 5862/97עירית ראשון לציון נ. שר הפנים

השופט ת' אור:

1.עניינה של עתירה זו הוא בהחלטות הנוגעות להנחת קו מאסף להולכת שופכין גולמיים ( להלן: קו הביוב ) האמור לעבור בתחום שיפוטן של העותרות.

סעיף 13 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב1962- ( להלן: החוק ), קובע:

"13. (א) תוכנית להתקנת ביוב טעונה אישורים של הועדה המחוזית לבניה ולתכנון עיר ושל שר הבריאות או של מי שימנה לכך.

(ב) תוכנית להתקנת מיתקני טיהור וסילוק שופכין מן הביוב אל מחוץ לתחום הרשות המקומית - טעונה גם אישורו של שר החקלאות או של מי שימנה לכך".

אין מחלוקת, שניתנו לתוכנית קו הביוב האישורים הנדרשים של השרים הנוגעים בדבר. נתקבלו גם החלטות של הועדות המחוזיות לבניה ולתכנון עיר של אזור תל אביב ואזור המרכז, אשר בתחומן מיועד לעבור קו הביוב, המאשרות את התוכנית.

2.העותרות תוקפות בעתירתן את החלטות הועדה המחוזית של מחוז המרכז ( להלן: הועדה המחוזית ), אשר התקבלו ב23.10.96- ו12.2.97-. טענותיהן מתמקדות בשניים: ראשית, החלטות הועדה התקבלו קודם מינוי ועדת חקירה ואישור של שר הפנים, כנדרש בסעיף 5 לחוק, אשר קובע:

"5. הרשות המקומית רשאית, באישור שר הפנים, להשתמש בסמכויות לפי סעיף 3 גם מחוץ לתחומה במידה שהדבר דרוש להרחקת שופכין מתחומה או כדי לנהוג בהם בדרך אחרת; לגבי שימוש בסמכות כאמור בתחום של רשות מקומית אחרת שלא בא עליו הסכמתה של אותה רשות, לא יתן שר הפנים אישור אלא לאחר שועדה, שימנה לכך, חקרה בדבר והגיש לו את מסקנותיה".

סעיף 3 הנזכר בסעיף זה עוסק בסמכויות של רשות מקומית להתקין ביוב בתחומה.

שנית, נפלו פגמים שונים בדרך קבלת ההחלטות על ידי הועדה המחוזית.

3.ביום 6.4.97 מינה שר הפנים ועדת חקירה על פי סעיף 5 לחוק לעניין קו הביוב. ועדת החקירה חתמה על מסקנותיה ביום 4.6.97, ולאחר דיון שקיים שר הפנים עם חברי ועדת החקירה ביום 16.6.97 הוא אשר את מסקנותיה.

העותרים תוקפים גם את הליכי ומסקנות ועדת החקירה. טענתם היא גם נגד הרכב חברי הועדה, אשר כלל שני עובדי מדינה, האחד מר שלמה גולדברגר, עובד משרד הבריאות, והשני ד"ר ישעיהו בר אור, עובד המשרד לאיכות הסביבה.

4.בחנו את טענות העותרות בדבר פגמים שכאילו נפלו בהליכי התכנון בפני הועדה המחוזית, והגענו למסקנה שדין כולן להדחות. הוברר, שטענות ההתנגדות של העותרות לתוכנית היו כולן בפני הועדה, החלטות הועדה מעוגנות בעובדות המקרה ואין בהן כל פגם מבחינת סבירותן.

כך הדבר גם לגבי ההליכים אשר קימה ועדת החקירה, אשר הדיון בפניה היה מקיף. טענת העותרים בדבר פסלותם של שניים מחברי הועדה דינה להדחות. שני חברי ועדה אלה התמנו על יסוד מומחיותם בנושא אשר נדון על ידי ועדת החקירה, והם לא נטלו כל חלק בדיונים קודמים אשר היו בפני הועדה המחוזית. יתר על כן, הרכב הועדה היה ידוע לעותרות עוד בטרם החלו דיוני ועדת החקירה והן לא תקפו הרכב זה, לא על ידי פניה לחברי הועדה שיפסלו את עצמם ולא על ידי פניה לערכאות. בנסיבות אלה, אין לשעות לטענתן בדבר פסלות הרכב ועדת החקירה, אותה העלו בעתירתם זו. מה גם, שאת טענתן בעניין זה העלו רק כעבור שישה חודשים מאז מונתה הועדה (עתירה זו הוגשה ב6.10.97-).

5.נותרה הטענה המופנית כלפי החלטות הועדה המחוזית, על כך שהחליטה את החלטותיה קודם שמונתה ועדת החקירה וקודם שניתנה החלטת השר על פי סעיף 5 לחוק.

לא מצאנו בחוק כל בסיס לטענה זו. לכאורה, החלטת הועדה המחוזית הינה החלטה תכנונית ביחס לקו הביוב ושעתה של זו קודמת למינוי ועדת החקירה לפי סעיף 5 לחוק, אשר עניינה התקנת הביוב. מכל מקום, נתמלאו הדרישות הן של סעיף 13 והן של סעיף 5, ויודעים אנו שהמסקנות של הועדה המחוזית וועדת החקירה עולות בקנה אחד זו עם זו. כפי שקובעת, בין היתר, ועדת החקירה:

"הגענו למסקנה פה אחד, שהחלטות הועדה המחוזית בעניין מאסף השפכים בכביש גהה (הכוונה לקו הביוב - ת"א) היתה נכונה, ואין מקום לשנות את מהלך הקו".

בנסיבות אלה, גם הטענה המופנית נגד החלטות הועדה המחוזית, בשל כך שהתקבלו קודם מינוי ועדת החקירה, נדחית בזה.

6.מתוך טיעוני באי כוח הצדדים בפנינו עולה תמונה ברורה, שטענתן האמיתית של העותרות נגד קו הביוב מבוססת על התפיסה לפיה עדיפה החלופה של מכוני טיהור אזוריים על התפיסה התכנונית של קו הביוב, על פיה מוזרמים מי השפכים, קודם טיהורם, למרחקים ארוכים, בשטחים אורבנים, עד למתקני הטיהור.

קיימת מחלוקת בין המומחים בנושא זה. עמדת המשיבים 3-1 ו9- ( להלן: המשיבים ), זו אשר מצאה ביטוי בהחלטות הועדה המחוזית, נסמכת על תוכנית אב אשר הוכנה על ידי תה"ל מהנדסים ויועצים בע"מ. עמדת כל משרדי הממשלה תומכת בתוכנית זו, וכזו היא עמדתן של מרבית הרשויות המקומיות הקשורות לקו הביוב. עמדת העותרות, לעומת זאת, מבוססת על עמדת מומחה מטעמה, ד"ר פולקמן. דעתנו היא, שאין בתשתית הראיות שבפנינו כל עילה שתצדיק קביעה מצידנו שיש להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם העותרות. המחלוקת בענין זה היא מחלוקת בשאלה שבמומחיות. המשיבים העדיפו את דעתם של מומחים אליהם פנו, אשר אין יסוד להטיל ספק במומחיותם, ובכגון דא אין דרכו של בית משפט זה להתערב.

העתירה נדחית. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.