בג"ץ 5867/00 חיים שושן נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עשרות מעשי אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה, מעשה סדום, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים; המעשים נמשכו על פני חמש שנים, בין השנים 1995-1990 וכולם בוצעו בבתה של אשתו, ילידת שנת 1978 (להלן: המתלוננת). על פי כתב האישום אנס העורר את המתלוננת, שהתגוררה בביתו, הן בתוך הבית והן מחוץ לו; מעשי האונס בוצעו בכוח, בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע. במשך כל התקופה איים העורר על המתלוננת, כי אם תספר על המעשים שהוא מבצע בה היא תהרוס את הבית, תמצא את עצמה מחוץ לבית ותוחזר לאביה הביולוגי. כאשר סירבה המתלוננת להיעתר לדרישותיו המיניות של העורר סיפר האחרון כי המתלוננת אינה מתנהגת יפה וכך גרם למתחים שנפתרו רק לאחר שקיימה עמו יחסי מין. עוד נאמר בכתב האישום כי העורר התנגד לקיומו של קשר בין המתלוננת לבין בחור שעמו יצאה, והוא איים עליה כי ירצח אותה אם תמשיך להיפגש עם הבחור ואף תקף אותה במכות ובאמצעות סכין גדולה.

סודה של המתלוננת נחשף רק בשנת 2000, עת שמלאו למתלוננת 22 שנים, שעה שהמתלוננת היתה נתונה במצב של גילופין וסיפרה לחברה על קורותיה. החבר עודד אותה לפנות למשטרה, ובעקבות תלונתה במשטרה הוגש כתב האישום נגד העורר. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד לתום ההליכים ובית המשפט המחוזי (השופט א' סטרשנוב) נעתר לבקשה. בהחלטתו קבע בית המשפט כי ההודעות המפורטות שמסרה המתלוננת במשטרה מהוות ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לעורר. בית המשפט קבע כי קיימת נגד העורר עילת מעצר בגין מסוכנותו הרבה, וכי אין מקום בנסיבות העניין לחלופת מעצר. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בדיון בערר לא חלקה באת-כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה נגד מרשה; טענותיה התמקדו בשאלת קיומה של עילת המעצר וחלופה למעצר בנסיבות העניין. לטענתה, כיוון שאין חולק כי המעשים פסקו בשנת 1995, אין חשש כי העורר ישוב ויבצע עבירות דומות במתלוננת, וזאת אף בשים לב לכך שהמתלוננת היא בגירה, הנמצאת שנים רבות מחוץ לבית העורר. עוד טענה הסניגורית, כי אף כי במקרים מסוג זה קיים מעין חשש טבוע לשיבוש הליכי משפט, אף חשש זה אינו משמעותי במקרה שלפנינו; לטענת הסניגורית, המשיבה למדה על קיומו של חשש כאמור מדברי גיסתו של העורר, אשר סירבה להעיד במשטרה בשל פחדה מן העורר. אלא, שגיסת העורר סירבה להעיד כיוון שהינה אשה דתית, והיא לא רצתה להתייחס למעשים המיוחסים לעורר. עוד טענה הסניגורית, כי הן המתלוננת והן אמה מסרו גרסאות רבות במשטרה, מה שמפחית מן החשש לשיבוש הליכים. לפיכך, טענה, ניתן להסתפק בעניינו של העורר בחלופה למעצר, כאשר העורר ישהה בבית אחיותיו.

בא-כוח המדינה התנגד לשחרורו של העורר לחלופה למעצר. לטענתו, אף בנסיבות העניין שלפנינו קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט; חשש זה יכול שיילמד מתוך כתב האישום, המייחס לעורר איומים קשים על המתלוננת לבל תתלונן, פן תמצא עצמה מחוץ לבית; אף האיומים שאיים העורר על המתלוננת לבל תיפגש עם בחור בניגוד לרצונו של העורר מעידים על מסוכנותו למתלוננת. לטענת בא-כוח המדינה, אין ממש בטענת הסניגורית כי חלוף הזמן מאז פסקו המעשים מפיג את החשש לשיבוש הליכי משפט, שכן החשש מתעורר דווקא מרגע גילוי המעשים, שאירע, כאמור, רק בשנה זו. בא-כוח המדינה הוסיף עוד, כי סירובה של גיסתו של העורר להעיד נגדו נובע מפחדה מפניו, ואף בו יש כדי לחזק את החשש הנשקף מן העורר.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים ביותר והם מעידים על מסוכנותו הרבה של העורר שנראה לכאורה כי אינו בוחל באמצעים כדי לממש את מאוויו. אף כי מוכנה אני להניח שמסוכנות העורר כלפי המתלוננת פחתה עם חלוף השנים, הרי שקמה נגד העורר עילת מעצר בגין החשש לשיבוש הליכי משפט. כבר נקבע בעבר על-ידי בית משפט זה כי כאשר מדובר בעבירות מין בתוך המשפחה קיים חשש טבוע לשיבוש הליכים. (ראו בש"פ 665/97 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה שלפנינו חשש זה אף נלמד מן האיומים המיוחסים לעורר בכתב האישום, כי אם לא תיאות המתלוננת לקיים עמו יחסי מין יפגע בה וינתק אותה ממשפחתה. עוד עולה מדברי בא-כוח המדינה, כי בעת שהגישה המתלוננת את תלונתה במשטרה אמרה כי לא התלוננה עד אז משום שפחדה מן העורר. לכך יש להוסיף את העובדה כי גיסתו של העורר סירבה למסור הודעה בעניינו, וזאת, לדבריה, משום שהיא חוששת מפניו. בנסיבות אלה, לא ניתן להבטיח את תקינות ההליך המשפטי אלא על ידי מעצרו של העורר, מכל מקום ודאי שכך עד שתישמע עדותה של המתלוננת בבית המשפט. יתכן שלאחר עדותה של המתלוננת יהיה מקום לשקול מחדש את שאלת מעצרו של העורר ועניין זה יוכל להתברר על פי מכלול הנסיבות באותה עת.

אשר על כן, הערר נדחה.