בג"ץ 5875/00 ליכט עמוס נ. משרד הבטחון

1.העותר מבקש כי נורה למשיבים 1 ו- 2 לנמק מדוע לא תבוטל העסקתו של המשיב 3 כפרקליט במשרד הביטחון, ומדוע לא תוגש תלונה נגד המשיב 3 לבית הדין המשמעתי של עובדי המדינה בהתאם לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג - 1963. בנוסף מבקש העותר כי בית-משפט זה יוציא צו ביניים המופנה נגד המשיבים 1 ו- 2 והמורה להם להשעות את המשיב 3 מעבודתו כפרקליט במשרד הביטחון עד להחלטה אחרת בעתירה זו.

2.העותרת 2 היא חברה בע"מ העוסקת בכריתת עצים ושיווקם, והעותר 1 הוא מנהלה. העותרים הגישו נגד המשיבה 1 שתי תביעות כספיות אשר נדונו במאוחד בבית-משפט השלום ברחובות (כבוד השופטת ד. גנות) בת"א 4966/99 ובת"א 4981/99. המשיב 3 היה בא-כוחה של המשיבה 1 בתביעות אלה. ביום 22.6.2000 ניתן פסק-דין בתביעות האמורות, בו חוייב המשיב 1 בתשלום 170,800 ש"ח לעותרים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ושכר-טרחת עורך-דין. בפסק-הדין מתחה שופטת בית-משפט השלום ביקורת קשה על התנהגותה של המדינה כנתבעת במהלך המשפט. אשר למשיב 3 קבעה השופטת, כי לפי התרשמותה, היה הוא "המוציא והמביא באשר להתנהגותה של המדינה בתיק זה, וכפי שעולה מחומר הראיות, הוא זה שהחתים נושאי משרה בכירים וקצינים בכירים על תצהירים, אשר במקרה הטוב, אותם מצהירים לא ידעו על מה הינם חותמים, ובמקרה הגרוע הונעו לחתום על תצהירי שקר". עוד קבעה השופטת כי ראוי להביא את פסק-דינה בפני היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות.

מתגובת המשיבים 1 ו- 2 לעתירה עולה, כי ביום 29.6.00 התקיים דיון בלשכת פרקליטת המדינה לצורך לימוד פסק-הדין הנ"ל והתייחסות לקביעותיו. בסיום הדיון גובשה העמדה כי החלטת בית-משפט השלום לגופן של התביעות אינה מבוססת דיה, ועל כן הוחלט לערער על פסק-הדין. עוד סברו בפרקליטות, כי האימרות החריפות בפסק-הדין כלפי המדינה ובאי-כוחה הינן חסרות ביסוס מספיק ומוטעות, וכי יש בהן כדי לפגוע בלא הצדקה בעובדי ציבור שעשו עבודתם במקצועיות ובתום-לב. לטענת המדינה, אמירות אלו נובעות מהטעויות אשר - לפי עמדתה - נפלו בהחלטת בית-משפט השלום לגופו של עניין. נוכח הערעור שהוגש על פסק-הדין, ובהתחשב בעובדה כי בינתיים סיים המשיב 3 את תפקידו במשרד הביטחון וחדל להיות עובד מדינה (ללא קשר לפסק-הדין האמור ולעתירה דנן), מבקשים המשיבים לדחות את העתירה.

העותר טוען כי אין כל סיכוי כי ערעור המדינה יתקבל, שכן לטענתו המדובר בעניינים ובקביעות מסוג שערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בהם. לטענתו, בנסיבות אלה החלטת הפרקליטות שלא להעמיד את המשיב 3 לדין משמעתי אינה סבירה.

3.לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המשיבים, החלטנו לדחות את העתירה על הסף. בכל הקשור לבקשת העותר כי נורה בצו ביניים על השעייתו של המשיב 3, הרי שנוכח הודעת המשיבים בדבר פרישת המשיב 3, אין עוד צורך לדון בה. האמור לעיל נכון גם ביחס לסעד המבוקש בעתירה בעניין פיטוריו של המשיב 3.

אשר לעתירה בעניין הגשת קובלנה נגד המשיב 3 לבית-הדין למשמעת של עובדי המדינה, הרי שבשלב זה, כאשר ערעור תלוי ועומד על פסק-דינו של בית משפט השלום ברחובות, העתירה בסוגיה זו הינה מוקדמת. המשיבים ציינו בתגובתם לעתירה כי לאחר שיינתן פסק-הדין בערעור הוא ייבחן לעומקו, ובמידת הצורך יינקטו הצעדים המתאימים. ככלל, אין בית-משפט זה מתערב בעניינים המתבררים בהליכים תלויים ועומדים בפני ערכאות שיפוטיות אחרות. לפיכך, גם אין מקום להתערבותנו למתן הסעד המבוקש בעתירה, בטרם מוצו הליכי הערעור על פסק-הדין שהממצאים שנקבעו בו עומדים בבסיס טענות העותרים.

העתירה נדחית, ללא צו להוצאות.