בג"ץ 5876/00 אלמוג התכלת שותפות מוגבלת נ. החברה להגנת הטבע

1.המבקשת, שהיא אחד המשיבים בעתירה מינהלית התלויה ועומדת בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, עת"מ 2038/98 החברה להגנת הטבע נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה וששים משיבים אחרים

(להלן: העתירה), הגישה בקשה להעברת הדיון בעתירה זאת לבית-משפט מחוזי אחר, לאחר שלעתירה צורפה כמשיבה שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, השופטת מיכל רובינשטיין. הבקשה מתבססת על סעיף 24 וסעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- (להלן: החוק). וזו לשונו של סעיף 24 לחוק זה:

שופט שהוא בעל דין בהליך אזרחי, יקבע נשיא בית המשפט העליון את בית המשפט אשר ידון בהליך.

וסעיף 78 לחוק קובע:

ענין שהובא או שיש להביאו לפני בית משפט מחוזי או בית משפט שלום במקום אחד, רשאי נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא להורות שיהיה נידון בבית משפט של אותה דרגה במקום אחר;...

נתבקשתי לדון בבקשה זאת כיוון שהנשיא והמשנה-לנשיא של בית-משפט זה ראו עצמם מנועים מלדון בבקשה.

2.העתירה הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על-ידי המשיבה 1 (להלן: החברה להגנת הטבע) כנגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב, המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד התיירות וחברות אחדות המעורבות בבניית פרוייקט המרינה בהרצליה (להלן: המרינה). החברה להגנת הטבע טענה בעתירה, כי כל התכניות החלות על המרינה, על-פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, מייעדות אותה לדירות נופש, ואוסרות שימוש למטרת מגורים, ואילו בפועל נבנו במרינה, ועוד אמורות להיבנות בה, דירות מגורים לכל עניין ודבר. לפיכך נתבקש בית-המשפט המחוזי להצהיר כי השימוש בדירות שבתחום המרינה למגורים אינו חוקי.

העתירה נקבעה לדיון בפני השופט אורי גורן, נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בתאריך 9.12.99 (להלן: פסק-הדין המקורי) קיבל את העתירה באופן חלקי, והצהיר כי השימוש למגורים בדירות הנופש שבמיתחם המרינה הוא שימוש שאינו חוקי. לפיכך הוסיף בית-המשפט המחוזי והצהיר כי על בעלי דירות הנופש מוטלת חובה לצרף דירות אלה למאגר דירות להשכרה על-מנת שתעמודנה לרשות ציבור התיירים המזדמן והציבור הרחב לצורכי אכסון מלונאי, לפרק זמן מינימלי מדי שנה, וכי על חוזי הרכישה הנקשרים בין חברות הבנייה לבין רוכשי הדירות לשקף, מעתה ואילך, חובה זו.

חברות הבנייה שהיו משיבות לעתירה הגישו ערעורים לבית-משפט זה על פסק-הדין (ע"א 145/00 וערעורים נוספים). בתאריך 23.7.00 פסקנו בערעורים אלה כדלקמן:

בהמלצת בית-המשפט הסכימו כל הצדדים לביטול פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק עת"מ 2038/98, ולהחזרת הדיון אליו.

להליך יצורפו כמשיבים רוכשי הדירות, על-פי רשימה שיגישו המערערות. בית-המשפט המחוזי, בדיון שיתחדש בפניו, ישמע טענות ויקבל ראיות, במקרה הצורך, בענין טענת השיהוי שהעלו המשיבים בתיק המקורי. כך גם ישמע בית-המשפט המחוזי את טענותיהם של רוכשי הדירות, ובמקרה הצורך יתיר להם להביא ראיות ככל שירצו.

לאחר קבלת הטענות והראיות כאמור לעיל, ולאחר קבלת סיכומי טענות הצדדים, יתן בית-המשפט המחוזי פסק-דין חדש.

במאמר מוסגר ראוי לציין, כי במהלך הדיון בערעורים בפני בית-משפט זה, נתבקשנו להורות כי העתירה תוחזר לדיון, לא אל השופט אורי גורן, שדן בעתירה מלכתחילה, אלא אל שופט אחר. אך בקשה זו נדחתה. בהתאם לכך חזרה העתירה ונקבעה לדיון בפני השופט אורי גורן.

3.טענתה של המבקשת בפנינו היא, כי התברר שעל רוכשי הדירות במרינה, שצורפו כמשיבים לעתירה, נמנים גם שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיכל רובינשטיין ובעלה. משכך, טוענת המבקשת, מתעורר החשש כי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עשוי להחמיר יתר-על-המידה עם כלל המשיבים בעתירה, וזאת לנוכח רצונו להבטיח את עשיית הצדק ואת מראית פני הצדק, ועל-כן ראוי להעביר את הדיון בעתירה לבית-משפט מחוזי אחר.

בתגובתן טענו החברה להגנת הטבע וכן המשיבה 2, כי השופטת רובינשטיין היא רק אחת ממאות רוכשי דירות במרינה המיוצגים בעתירה,

וכי לנוכח אופי העתירה ממילא גם אין אפשרות שבית-המשפט המחוזי יידרש, למשל, לשמוע את עדותה. עוד נטען, כי הדיון בעתירה כבר החל, ועל-כן נדרשת הסכמת השופט גורן להעברת הדיון. לבסוף נטען, כי הבקשה שהגישה המבקשת היא למעשה בקשה לפסלות שופט.

יתר המשיבים, למעט המשיבים 5-3, הודיעו כי הם מסכימים כי בקשת המבקשת להעברת הדיון תתקבל.

4.אלא שלאחר שנתבקשו תגובות המשיבים לבקשה להעברת הדיון, הודיעה החברה להגנת הטבע כי החליטה להימנע מלבקש במסגרת הדיון המחודש בעתירתה סעד כלשהו כנגד מי שרכשו דירות בפרוייקט המרינה עד למועד מתן פסק-הדין המקורי בעתירה, והשופטת רובינשטיין בכללם. החברה להגנת הטבע אף הודיעה כי הגישה לבית-המשפט המחוזי בקשה מתאימה בעניין זה. לטענתה, על-כן, השופטת רובינשטיין כלל אינה יכולה להיות צד לעתירה זו, ואין מקום להעברת הדיון בעתירה לבית-משפט מחוזי אחר. החברה להגנת הטבע הגישה איפוא בקשה למחיקה על הסף של הבקשה להעברת דיון.

המשיבים 5-3 הסכימו לכך, וטענו כי ניטל הטעם מן הבקשה להעברת הדיון ויש לדחותה.

ואילו המבקשת וכן המשיבות 15-14 טענו מנגד, כי רוכשי הדירות, ובכללם השופטת רובינשטיין, ממילא עתידים להיפגע מסעדים אחרים שמבקשת החברה להגנת הטבע במסגרת עתירתה, ומשכך אין מנוס מצירוף השופטת רובינשטיין כצד לעתירה ומהכרעה בבקשה להעברת הדיון.

המשיבים 51-19 טענו בתגובה לבקשת החברה להגנת הטבע, כי כל עוד לא נתבקשה מחיקת רוכשי הדירות מן העתירה, וכל עוד לא החליט בית-המשפט המחוזי בבקשה כזו, הרי שרוכשי הדירות הם עדיין צד לעתירה.

המשיבים 61-52 טענו עוד לעניין זה, כי אין לקבל את בקשת החברה להגנת הטבע אלא לאחר שזו תשנה חלקים בעתירתה, כך שהעתירה תשקף נכונה את מחיקת רוכשי הדירות ממנה.

בדיון שנערך בבית-המשפט המחוזי בפני השופט גורן הוחלט להמתין עד אשר תינתן בבית-משפט זה החלטה בבקשת המבקשת להעברת הדיון ובבקשת החברה להגנת הטבע למחיקה על הסף של בקשת המבקשת.

5.תנאי לעריכת דיון בבקשות שבפניי הוא בירור השאלה, האם השופטת רובינשטיין, הנמנית עם אלו שרכשו דירות במרינה בטרם ניתן פסק-הדין המקורי בעתירה, היא צד לעתירה התלויה ועומדת כעת בפני בית-המשפט המחוזי.

על בית-המשפט המחוזי להידרש איפוא לבקשת החברה להגנת הטבע לצמצום הסעדים המתבקשים על-ידיה במסגרת העתירה ולמחיקת אותם משיבים שרכשו דירות במרינה עד למועד מתן פסק-הדין המקורי, ואשר צורפו כמשיבים, כאמור, מכוח החלטת בית-משפט זה. בגדר החלטתו, על בית-המשפט המחוזי להתייחס אף לשינויים המתחייבים בעתירתה של החברה להגנת הטבע, לנוכח בקשתה לצמצום הסעדים ולמחיקת חלק מן המשיבים.

לאחר שתינתן החלטת בית-המשפט המחוזי, תהא המבקשת רשאית, אם תרצה בכך, לשוב ולפנות לבית-משפט זה בבקשה להעברת הדיון בעתירה.

הבקשות נדחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.