בג"ץ 5921/99 ליאור שוקר נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשה לעריכת משפט חוזר בעניין נשוא פסק הדין שניתן בע"פ 5008/98 על ידי בית משפט זה, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק ת.פ.ח. 3094/97. הבקשה מבוססת על סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן - חוק בתי המשפט).

2.הוגש כתב אישום נגד המבקש המייחס לו ביצוע עבירות לפי שמונה הוראות חוק: אינוס לפי סעיף 345(א)(1) ו - (4) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן - החוק), מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק, מעשה מגונה בפני קטין לפי סעיף 349(ב) לחוק, איומים לפי סעיף 192 לחוק, גניבה לפי סעיף 384 לחוק, הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק, שימוש בסם מסוכן לפי סעיף 7(א) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג1973- (להלן - הפקודה) והספקת סם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודה.

כתב האישום מתאר סדרה של מעשים מיניים שביצע המבקש בגופה של א.א. (להלן - המתלוננת) בניגוד לרצונה. בין השאר יוחס למערער מעשה של כפיית המתלוננת לעשן סיגריה המכילה סם, שערפל את חושיה והקל על המערער את ביצוע מעשה האינוס. בית המשפט המחוזי נתן אימון בגירסת המתלוננת והתרשמותו מגירסת המערער היתה שלילית לחלוטין.

במהלך המשפט ביקשה התובעת לחזור בה מהאישומים בעבירות לפי הפקודה, משום שלא הוכח סוג הסם שעישנו המתלוננת והמבקש, וכן מהאישום בעבירת הגניבה, משום שלא הוכח יסוד הכוונה. לפיכך זוכה המבקש מעבירות אלו. בית המשפט לא הרשיע את המבקש בעבירת אינוס תוך ניצול מצב המונע התנגדות לפי סעיף 345(א)(4) לחוק בנימוק, שאף כי לא היתה מחלוקת בין התביעה לבין ההגנה שהמתלוננת עישנה במהלך האירוע סמים, לא הוכח במידה מספקת שהשתכרותה של המתלוננת מעישון הסם "הגיעה לדרגה של חוסר הכרה או חוסר יכולת ממשית להתנגד". תחת זאת הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירת אינוס בחלופה של בעילת אשה שלא בהסכמתה החופשית ועקב שימוש בכוח לפי סעיף 345(א)(1) לחוק. בית המשפט גזר על המבקש שש שנות מאסר, מהן ארבע שנים לריצוי בפועל.

3.בית המשפט העליון דחה את ערעורו של המבקש הן לעניין ההרשעה והן לעניין גזר הדין. המבקש מלין על כך שבית המשפט העליון החמיר בעונשו על יסוד נימוק עובדתי מוטעה כי המערער כפה על המתלוננת עישון סם מסוכן בעת שבית המשפט המחוזי לא זקף עובדה זו לחובתו. המבקש הגיש בקשה לדיון נוסף על יסוד הנימוק האמור אך בקשתו נדחתה. הנשיא קבע כי בין אם נפלה טעות בגזר הדין ובין אם לאו אין קיימת עילה לדיון נוסף. לפיכך הוגשה הבקשה הנוכחית למשפט חוזר בה חוזר וטוען המבקש שנגרם לו עיוות דין בגזירת עונשו.

היועץ המשפטי לממשלה הגיש לנו חוות דעת בה הוא טוען, בין השאר, שלא ניתן לקיים משפט חוזר לגבי גזר דין ושבפועל לא נפלה שום טעות בגזר הדין שיכלה להשפיע על העונש.

4.דין הבקשה להידחות. סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, שעל בסיסו הוגשה הבקשה שלפני, קובע כדלקמן:

31(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

.

.

.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

סבור אני שהדין עם היועץ המשפטי לממשלה, וכי לא ניתן לקיים משפט חוזר על יסוד עילת הסל הקבועה בהוראת סעיף 31(א)(4) הנ"ל, אלא בנושא הרשעתו של אדם בלבד. כך מורה לנו לשון הסעיף מפורשות, ואיני סבור כי רשאים אנו לסטות מדברו של המחוקק בעניין זה.

כפי שראינו לעיל, גם מוסד הדיון הנוסף לא נועד למצבים כגון זה שלפנינו, בהם לא נקבעה כל הלכה בעלת חשיבות כללית המצדיקה קיומו של דיון כאמור. האם דינה של טענה שנפלה טעות גלויה בפסק דינה של ערכאת הערעור העליונה להידחות בכל מקרה? לא בהכרח. מבלי להכריע בדבר, ומבלי לחוות כל דעה באשר לעצם קיומה של טעות מהסוג האמור במקרה שלפנינו, לא מן הנמנע הוא בעיני, שבנסיבות חריגות,

רשאי בית המשפט אשר נתן את פסק הדין, על יסוד סמכותו הטבועה, לבחון את הטענה ולתקן את פסק דינו, במידה ואכן נתגלתה בו טעות גלויה ובולטת באשר לגזר הדין, שגרמה לנאשם עיוות דין.

הבקשה למשפט חוזר נדחית.