בג"ץ 5940/14 חוסאם אל סוס נ. המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות

השופט נ' הנדל:

1.

העותר הורשע בבית משפט השלום. נגזר עליו, בין היתר, קנס כספי בסך 150,000 ₪ (ת"פ 52718-08-10, כב' השופט ד"ר ע' קובו ). בהמשך הופחת החוב, לאחר שצבר תוספת פיגורים, ונפרס לתשלומים חודשיים בגובה כ-5,000 ₪ כל אחד. מכאן העתירה דנן, במסגרתה מבוקש לפרוס את החוב לתשלומים חודשיים בגובה 1,000 ₪ כל אחד. יצוין כי ביני לביני ניתנה החלטה נוספת של בית משפט השלום, ולפיה יופחת סך החוב בכפוף לתנאים מסוימים.

2.

עם כל ההבנה למצבו של העותר, דין העתירה להידחות על הסף. עולה מהחומר כי בקשותיו של העותר להפחתת סך החוב ולפריסת התשלומים נבחנו כדין. זאת בהתאם לשיקולים כגון גובה החוב המקורי, חומרת העבירות בהן הורשע העותר ומצבו הכלכלי. בפועל הופחת סך החוב, וכן הוצעו לעותר הסדרי תשלום מקלים. במסגרת תגובתו לעתירה הודיע המשיב כי הוא נכון לפרוס פעם נוספת את החוב לתשלומים חודשיים בגובה 3,200 ₪ כל אחד. יוער כי עולה מהחומר שהעותר לא עמד עד היום באף אחד מהסדרי התשלומים שנקבעו, ולמעשה עשה דין לעצמו ולא שילם – ולו באופן חלקי – את חובו. אף לנתון זה יש משקל (השוו: בג"ץ 967/14 בכר נ' המרכז לגביית קנסות ואגרות

(22.5.2014)).

לנוכח המסקנה אליה הגעתי לגופו של עניין, אסתפק בהערה הבאה: מוטב – ודאי מבחינת הדין הרצוי, וייתכן אף מבחינת הדין המצוי – כי הסוגיה הנידונה של פריסת קנס שנגזר על נאשם כתוצאה מהליך פלילי תידון במסגרת דיונית אחרת שאיננה הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.

1.

לנוכח האמור העתירה נדחית. זאת בכפוף להסכמת המשיב לפרוס את חובו של העותר לתשלומים חודשיים מופחתים, כמפורט בסעיף 42 לתגובת המשיב. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.