בג"ץ 5946/17 פלוני נ. בית הדין הרבני האיזורי ירושלים

השופט י' עמית :

עתירה נגד החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין ), לפיה העותר ואחיו יישארו לגור בבית שמש. זאת, על אף טענת העותר ואמו כי נוכח מצבו הבריאותי הקשה של העותר יש לאפשר לאם ולעותר להעתיק מגוריהם לירושלים.

1.העותר בן 4 שנים וסובל ממחלת ספינה ביפידה, הגורמת לשיתוק בחלק גופו התחתון, אליו מתלווים קשיים פיזיים משמעותיים שונים. המחלה מקשה מאוד על יכולת הניידות של העותר והוא נצרך לטיפולים רפואיים ולאשפוזים. המשיב 2 (להלן: האב ), והאם, אשר חיים מזה שנה בנפרד, מתגוררים שניהם בקהילה חסידית סגורה בבית שמש. האם הגישה תביעת גירושין לבית הדין, בה כרכה תביעת מזונות, משמורת והסדרי ראיה. ביום 27.3.2017 קבע בית הדין משמורת מלאה של האם בתוספת להסדר ראיה מצומצם עבור האב, וכן נקבע כי על האב לשלם לילדיו מזונות בסך 5000 ₪. ביום 15.5.2017 הגישה האם בקשה לבית הדין להתיר לה לעבור להתגורר בירושלים יחד עם ששת ילדיה הקטינים, וזאת נוכח מצבו הרפואי הקשה של העותר והצורך כי יהיה קרוב לבית החולים. בית הדין הורה על הגשת חוות דעת פסיכולוגית שעניינה השפעות אפשריות של המעבר על בני המשפחה. ביום 20.7.2017, שלושה ימים לאחר הגשת חוות הדעת הפסיכולוגית, הורה בית הדין שהילדים ימשיכו להתגורר בבית שמש וכי אסור לאם לעבור עמם לירושלים. עוד נקבע, שבהתאם לחוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה, יש למנות נוירולוג ילדים שיבחן אם המשך מגורים בבית שמש עשוי להשפיע על העותר מבחינה רפואית, ולאחר הגשת חוות הדעת ישקול בית הדין עמדתו מחדש.

2.על החלטה זו נסבה העתירה דכאן, שהוגשה על ידי העותר הקטין באמצעות אמו. לטענת העותר, יש להתיר לו לעקור מבית שמש על מנת לקבל טיפול רפואי הולם בבתי החולים בירושלים, וכדי להתקרב למשפחת האם שיכולה לסייע בטיפול בו. כיום מתגוררת האם עם ששת ילדיה הקטינים בדירה בבית שמש המצויה בקומה חמישית ושאין בה מעלית שבת, עניין הגוזר על העותר ריתוק לדירה במהלך השבת. עוד נטען כי האב אינו מעורב כלל בטיפול בעותר. האם והעותר צירפו לעתירה חוות דעת רפואיות מטעם קופת חולים מאוחדת, מרכז שניידר ובית חולים אלי"ן, מהן עולה כי העותר זקוק לטיפולים רבים ומגוונים, שאינם נגישים במקום מגוריו. עוד נטען כי קשייה של המחלה אינם מאפשרים לנייד את העותר מבית שמש לקבלת הטיפולים הנדרשים בירושלים.

במסגרת העתירה הלינה האם על כך שבית הדין אסר עליה לעקור עם ילדיה לירושלים, על אף שהיא המשמורן העיקרי, וחרף התחייבותה לעמוד בהסדרי הראייה שנקבעו. עוד נטען כי מינוי הפסיכולוג לשם הכרעה בשאלת המעבר לירושלים היה בלתי רלוונטי שכן השאלה שעל הפרק היא רפואית ודורשת מומחה מתחום זה, וכי בית הדין התעלם מהקריטריון של טובת הילד, ובמקרה זה, טובת העותר היא לגור בקרבת בית חולים וליהנות מטיפולים רפואיים להם הוא זקוק.

3.דין העתירה להידחות על הסף אף ללא צורך בתגובה.

לא אכחד כי ניתן להבין למצוקתם הרבה של העותר ואמו, אולם הלכה היא כי אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על בית הדין הרבני, ועל אחת כמה וכמה שלא על החלטות ביניים של בית הדין האזורי :

"ככלל, בית משפט זה לא יתערב בהליך המתנהל בפני בתי הדין הרבניים, בטרם נתנו אלה את החלטותיהם הסופיות [...] דברים אלה אמורים, ככלל, אף ביחס להחלטות בעניין עיכוב ביצוע פסק הדין, בהיותן החלטות ביניים ובהינתן שהערעור על פסק הדין עדיין תלוי ועומד, כאמור, בפני בית הדין הגדול" (בג"ץ 1248/10 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי (2.3.2010)).

( וראו גם בג"ץ 1571/15 פלונית נ' מנכ"לית משרד המשפטים ובתי הדין הרבניים

(31.3.2015)).

בכל מקרה, לעותר ולאמו קיים סעד העומד לרשותם בדמות ערעור ברשות על החלטת בית הדין האזורי לבית הדין הרבני הגדול, ובנקודה זו חוזרים אנו לכלל לפיו בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים.

מובן שלאחר מיצוי ההליכים בערכאות הרבניות, שמורות לעותרים כל טענותיהם.

4.אשר על כן, העתירה נדחית וממילא נדחית הבקשה למתן צו ביניים. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.