בג"ץ 5972/99 פתחיה רמאדי נ. שר הפנים

זוהי עתירתה של עותרת 1 כי יינתן לבעלה, עותר 2 אישור ישיבת קבע בישראל מכח נישואיהם. משרד הפנים החליט, לאחר הגשת העתירה, להיעתר לבקשה לאיחוד משפחות.

בפני בקשת העותרים לחייב את המשיבים בהוצאות העתירה, שכן עמדת המשיבים היתה נגועה באפליה ובחוסר סבירות קיצונית.

עוד טוענים העותרים כי פניותיהם אל המשיבים, טרם הגשת העתירה, לא זכו לתגובה. לטענתם, רק לאחר הגשת העתירה, זכו העותרים להתייחסות עניינית לפנייתם, ולבסוף גם למבוקש בעתירה.

מתגובת המשיבים עולה כי העותרים הגישו בקשה לאיחוד משפחות ביום 14.3.96. בקשתם נדחתה ביום 23.12.96 מן הטעם שלא הוכח שמרכז חייהם נמצא בישראל, כיון שעד שנת 1995 התגוררו העותרים בירדן.

יצויין כי העותרים טוענים כי פנו עוד קודם לכן אל משרד הפנים, אך כתב העתירה לא צורף העתק הפניה ובתיק משרד הפנים לא מצויה כל פניה כזו, כך שמדובר בטענה בעלמא.

מכל מקום ביום 22.6.99 פנו העותרים פעם נוספת למשרד הפנים בבקשה לשקול מחדש את בקשתם, וצירפו לבקשה מסמכים חדשים. ביום 5.9.99, בטרם הסתיימה בחינת פנייתם המחודשת, הוגשה עתירה זו.

בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר השיכון , פ"ד מח(4) 217, נקבעו הקריטריונים לפיהם זכאי בעל דין אשר חזר בו מעתירתו, להוצאות. אחד הקריטריונים הוא העדר שיהוי בהגשת העתירה. במקרה זה, ניתן לקבוע כי פרק זמן של שנתיים וחצי, במהלכו "ישנו" העותרים על זכויותיהם, עולה כדי שיהוי שאינו מזכה את העותרים בהוצאות.

בבג"ץ 842/93 נקבע עוד, כקריטריון נוסף לפסיקת הוצאות לעותר שחזר בו מעתירתו, כי יש צורך שעצם הגשת העתירה תגרום לשינוי עמדת המשיבים. במקרה זה, העתירה הוגשה פחות משלושה חודשים לאחר הפניה למשרד הפנים, ולפני סיום בדיקת הבקשה. המשיבים טוענים כי גם אלמלא הוגשה העתירה היו העותרים מקבלים את הסעד המבוקש בעתירה, וזאת במסגרת טיפול משרד הפנים בבקשת המשיבים לפי התור הרגיל. לאור זאת, נשמט הבסיס מתחת לטענת העותרים, כי אלמלא הגשת העתירה, לא היו זוכים לסעד המבוקש.

יוצא, איפוא, כי בהתייחס לבקשה הראשונה משנת 1996, לוקה עתירה זו בשיהוי מופרז, ובהתייחס לבקשה המחודשת משנת 1999 הוגשה העתירה טרם זמנה, עוד לפני קבלת תשובת המשיבים.

לפיכך אני דוחה את הבקשה.