בג"ץ 5987/07 בל (יפה) פלצמן נ. ראש המטה הכללי - צה"ל

1.

לפני בקשה מטעם העותרת לפסיקת הוצאות בגין ההליך שבכותרת. עניינה של העתירה (מיום 8.7.07) בבקשת העותרת כי המשיבים יפעלו לשיבוצה בתפקיד ההולם את מעמדה ותפקידה, כפי שהורה בית משפט נכבד זה במסגרת בג"צ 6840/01, אשר דן בעבר בעניינה של העותרת ובמסגרתו נקבע כי העותרת לא תשוחרר מצה"ל, תוענק לה דרגת רב סרן וימצא לה תפקיד ההולם את כישוריה. ביום 21.5.08 התקיים דיון בעתירה דנן והוצע על ידי הרכב השופטים (כב' הנשיאה ד' ביניש, השופטת א' חיות והשופט י' דנציגר) כי המשיבים ישבצו את העותרת בתפקיד מסוים, אך ללא הליך התמודדות. זאת, לאחר שהוצע לעותרת על ידי המשיבים להשתתף בסבב הראיונות לתפקיד זה (הודעת המשיבים מיום 18.5.08). ביום 5.6.08 הודיעו המשיבים כי העותרת אכן תשובץ לתפקיד כאמור בהצעתו של בית משפט זה וללא הליך התמודדות. על כן, ביקשו המשיבים את מחיקתה של העתירה תוך שהם מדגישים, שמאחר והעותרת שובצה לסבב ראיונות לתפקיד זה בכל מקרה, העתירה הייתה מתייתרת גם ללא הצעתו של בית המשפט. בתגובתה של העותרת מיום 11.6.08 התנגדה העותרת למחיקת העתירה עד שלא תחל בפועל בתפקיד אשר עליו הוסכם. בנוסף, ביקשה העותרת כי יפסקו לזכותה הוצאות. זאת, עקב התנהלות המשיבים, בגינה נדרשה פנייה נוספת של העותרת לבית משפט זה במסגרת ההליך שבכותרת ולמרות פסק דינו של בית המשפט בבג"צ 6840/01 האמור. לאור תגובתה זו של העותרת, נתבקשו המשיבים לעדכן את בית המשפט על מועד כניסתה בפועל של העותרת לתפקידה החדש. ואכן, ביום 12.2.09 עדכנו המשיבים את בית המשפט כי העותרת החלה בתפקידה. בהתאם לכך, נמחקה העתירה על ידי בית משפט זה (ביום 10.3.09), תוך שהוא מציין כי "העותרת קיבלה את הסעד המבוקש בעתירה", ובהמשך פסק הדין נאמר כי " העתירה מיצתה את עצמה, ודינה להימחק". נותרה ההכרעה בעניין ההוצאות.

2.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, מסקנתי היא כי אין מקום לחיוב המשיבים בהוצאות בעתירה זו. אכן, אין חולק כי לאחר הגשת העתירה נתקבל הסעד, כאמור בהחלטת בית משפט זה הנזכרת (מיום 10.3.09). יחד עם זאת, אין בכך די בנסיבות המקרה שכן לדידי לא הוכח כי הגשת העתירה – וקבלת עמדת העותרת לגופה – הובילו לסעד האמור. עמדת המשיבים לאורך ההליך, בתגובות שהוגשו, היתה כי המשיבים עמדו בחובתם כפי שנקבעה בפסק הדין בבג"ץ 6840/01. מיקודה של המחלוקת בעתירה היא אפוא בטיב השיבוץ של העותרת. בעניין זה, עמדת המשיבים היתה ונותרה למעשה, כי לא קמה עילה להתערבות בשיבוץ הספציפי. אכן, לבסוף נמצא לעותרת שיבוץ אחר שהיה מקובל עליה, אלא שמן החומר שלפני מסתברת יותר המסקנה כי שיבוץ שונה זה בא עקב הערות בית המשפט ונכונות בעלי הדין כולם לסיים את ההליך בלא צורך בהכרעה בשאלות המהותיות הנוגעות אם לשיבוצה ההוגן של העותרת; אם לטענות של המשיבים בכל הנוגע לקשיים שהערימה העותרת עצמה. באלו לא נפלה כל הכרעה ואף נמצא לבסוף הסדר שיבוץ שהיה כאמור מקובל על בעלי הדין תוך ייתור העתירה. בנסיבות אלו, איני סבור כי בוסס קשר סיבתי מספיק ומהותי בין הגשת העתירה ובקשת הסעד ומכאן מסקנתי לפיה דין הבקשה לחיוב בהוצאות, להדחות.