בג"ץ 5988/17 חיים דורי נ. קרן פנסיה ההיסתדרותית הכללית המכזית לפועלי בניין

השופט י' עמית :

1.ככל שניתן להבין ולדלות מהעתירה ומההחלטות שניתנו בעניינו של העותר, המייצג את עצמו, העותר הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו כנגד קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין ועבודות ציבוריות (ככל הנראה המשיבה בהליך דנן, ולהלן: המשיבה ). העותר טען כי בשנת 1977 (!!!) המשיבה העבירה את זכויותיו לקרן ביטוח לעובדים של הסתדרות העובדים הלאומית בע"מ (להלן: קרן ה.ע.ל ) מבלי שנתן את הסכמתו, וכי הכספים שהפקיד 'נעלמו', בין היתר בשל התנהגות לא תקינה מצד המשיבה.

אין זו הפעם הראשונה שבתי הדין לעבודה נדרשו לטענותיו אלו של העותר, שהגיש תביעות קודמות כנגד המשיבה וקרן ה.ע.ל אשר נדחו מחמת התיישנות ומעשה בית דין. גם התביעה נשוא העתירה שבפנינו נדחתה הן על הסף והן לגופה, ונדחתה גם בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין. ערעור על החלטה זו נמחק בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה מחמת האיחור שבהגשתו, והעותר חוייב בהוצאות לטובת המדינה בסך של 1500 ₪ (ע"ר 39239-10-16).

על השתלשלות העניינים המתוארת לעיל נסבה העתירה דכאן, בה חוזר העותר על טענותיו כנגד המשיבה.

2.דין העתירה להידחות על הסף באשר בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1 ) 673 (1986); בג"ץ 5393/12 ביטון נ' בית הדין האזורי לעבודה חיפה , פסקה 4 (5.8.2012)), ודין העתירה להידחות ולו מטעם זה בלבד. נדגיש כי טענותיו של העותר נבחנו בשעתו לגופן, אך העותר לא השלים עם התוצאה והמשיך ופתח בהליכים משפטיים בגין אותן טענות ממש ותוך חריגה מהמועדים הקבועים בחוק. כפי שציין בית הדין הארצי בהחלטתו:

"טענותיו של המבקש כנגד המשיבה וכנגד קרן ה.ע.ל בהתייחס למסכת האירועים שהתרחשה לפני למעלה משלושים שנה נדונו והוכרעו במספר הליכים בבית הדין לעבודה. למרבה הצער, המבקש [העותר – י"ע] אינו משלים עם תוצאת פסקי דין אלה, שהם פסקי דין חלוטים שאינם ניתנים לערעור ושב ונוקט נגד המשיבה (ונגד קרן ה.ע.ל) הליכים חוזרים ונשנים, אשר גורמים לבזבוז זמן שיפוטי ולהוצאות לצד שכנגד (...)".

לעותר היה יומו בבית המשפט, ואין עניינו נכנס לגדר המקרים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. לא נעלמה מעיני העובדה כי העותר אינו מיוצג, אך בהינתן ההסברים וההתראות שניתנו לו ולפיהם אם ימשיך בדרכו יחויב בהוצאות, אין לו אלא להלין על עצמו, ויש להצר על כך שהדברים לא הופנמו.

3.סופו של דבר העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1000 ₪.