בג"ץ 600/07 ג'עפר חמדאן נ. משרד הפנים

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

בעתירה מבקש העותר כי תוענק לו אזרחות ישראלית מכח נישואיו לאזרחית ישראל, וזאת על פי סעיף 7 לחוק האזרחות , תשי"ב-1952 (להלן – חוק האזרחות ).

2.

כעולה מן העתירה, העותרת היא אזרחית ישראל. העותר נישא לה בשנת 1997, ומאז הם מתגוררים יחדיו בישראל, ונולדו להם 5 ילדים. העותר קיבל תעודת תושב ארעי (א/5) החל מאמצע שנת 1997. מאז ועד היום, מדי שנה, חודשה התעודה שהחזיק העותר במשרד הפנים. בחודש אפריל 2006, הגיש העותר בקשה להתאזרחות לפי סעיף 7 לחוק האזרחות. בחודש ספטמבר 2006 הודיע משרד הפנים לעותר כי בקשתו סורבה, לנוכח התיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן:

חוק הוראת השעה ) שאינו מאפשר שידרוג של מעמד התושב ממעמד ארעי על פי א/5 למעמד של אזרח.

3.

לטענת העותרים, החלטת הרשות המוסמכת בעניינו מנוגדת לעקרונות יסוד הנוגעים לזכויות אדם בישראל ואינה מתיישבת עם סעיפים 5 ו- 7 לחוק האזרחות, מכוחם ניתן להקנות לעותר מעמד של אזרח בישראל. כן נטען, כי האיסור הגורף שנקבע בהוראת השעה, אינו יכול להיות סוף פסוק בעניינם, וכי נסיבותיו המיוחדות של המקרה, מחייבות בדיקה פרטנית.

4.

דין העתירה להידחות על הסף.

ביום 6.8.2003, פורסם חוק הוראת השעה. בית משפט זה דן, בהרכב מורחב של אחד-עשר שופטים, בשורה של עתירות כנגד חוקתיותו של החוק (בג"ץ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים

(טרם פורסם)). בעתירות נדונו טענות שונות כנגד חוקתיותו של החוק, ובכללן טענות הדומות לאלו שמעלים העותרים לפנינו. ביום 14.5.2006, פסק בית המשפט, ברוב דעות, לדחות את העתירות.

5.

סעיף 2 לחוק הוראת השעה קובע:

בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור אזרחות לפי חוק האזרחות ולא יתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא יתן לתושב כאמור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור.

לסעיף זה נקבעו בחוק מספר חריגים, ובהם סעיף 3ג לחוק הקובע:

על אף הוראות סעיף 2, רשאי שר הפנים להעניק אזרחות או לתת רישיון לישיבה בישראל, לתושב אזור, ורשאי מפקד האזור לתת לתושב אזור היתר לשהייה בישראל, אם שוכנעו כי תושב האזור מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה, או שהענקת האזרחות, מתן הרישיון לישיבה בישראל או מתן ההיתר לשהייה בישראל, לפי הענין, הם מענינה המיוחד של המדינה; בפסקה זו, "בן משפחה" - בן זוג, הורה, ילד.

כן נקבעה בחוק הוראת מעבר, המתייחסת, בין היתר, למצב שבו ערב תחילתו של החוק, היה בידי תושב האזור רישיון ישיבה בישראל. הוראה זו, המצויה בסעיף 4(1) לחוק, קובעת כי:

רשאי שר הפנים או מפקד האזור, לפי הענין, להאריך את תוקפו של רישיון לישיבה בישראל או של היתר לשהייה בישראל, שהיו בידי תושב אזור ערב תחילתו של חוק זה בהתחשב, בין השאר, בקיומה של מניעה ביטחונית כאמור בסעיף 3ד.

הנה כי כן, סעיף 2 לחוק קובע את הכלל לפיו על אף האמור בכל חוק, ובכלל זה חוק האזרחות, לא יעניק שר הפנים לתושב האזור אזרחות או רישיון לישיבה בישראל. סעיף 3ג לחוק קובע כי על אף סעיף 2, רשאי שר הפנים ליתן לתושב האזור רישיון לישיבה בישראל ואף אזרחות, בנסיבות בהן תושב האיזור פעל פעולה של ממש לקידום אינטרס חשוב של המדינה. סעיף 4(1) לחוק מאפשר לשר הפנים להאריך תוקפו של רישיון ישיבה בישראל לתושב אזור, כאשר רישיון כזה היה בידיו ערב תחילתו של החוק, בהתחשב, בין השאר, בקיום מניעה בטחונית.

6.

במקרה שלפנינו, לא נטען ולא הוכח כי מתקיימים בעותר תנאיו של סעיף 3ג. לחוק ועניינו נכנס לגדר הוראת המעבר שבסעיף 4(1), מכוחה רשאי שר הפנים להאריך את תוקפו של רישיון הישיבה אשר היה בידי העותר ערב תחילתו של החוק באם מתקיימים תנאיה של הוראה זו. מכל מקום, מכח הוראת השעה אין בידי שר הפנים סמכות להקנות לעותר מעמד בישראל המצוי ברמה גבוהה מזה שהיה לו ערב תחילת החוק, ואת זאת העותר בענייננו מבקש.

נוכח כל זאת, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.