בג"ץ 6020/18 Mahmoud Muhanna Manal נ. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש

השופט נ' הנדל:

1.

עותרת 1 (להלן: העותרת ), המחזיקה בדרכון אמריקני, נישאה לעותר 2 – פלסטיני תושב האזור (להלן: העותר ). היא נכנסה לאזור כדין בשנת 2013, ושהתה בו באופן כמעט רציף יחד עם ילדי בני הזוג (לרבות שלושה ילדים קטינים, הם עותרים 3-5), כשהיא מחזיקה באשרות ביקור זמניות. ברם, עם פקיעת האשרה האחרונה ביום 11.8.2018, החליטו המשיבים שלא להאריך את תוקפה – בנימוק כי "בן הזוג מחוץ לאזור".

העותרים משיגים על החלטה זו, וטוענים כי ראוי היה להאריך את תוקף אשרתה של העותרת – כפי שנהגו המשיבים מאז שנת 2013 – לפחות עד להכרעה בבקשה לאיחוד משפחות, אותה הגישו בעבר לגורמי הרשות הפלסטינית. על פי השקפת העותרים, החלטת המשיבים פוגעת בזכותם לחיי משפחה, נגועה בשיקולים זרים, ומבוססת על תשתית עובדתית לקויה. הם מודים כי העותר "מפרנס את המשפחה מעבודתו בחו"ל", אך גורסים שאין בבחירה לגיטימית זו כדי להצדיק את פירוק התא המשפחתי שלו, ואת הפרדת העותרת מילדיה הקטינים. בד בבד עם הגשת העתירה, ביקשו העותרים צו ביניים האוסר על הרחקת העותרת – ובו ביום נקבע כי אם יבקשו המשיבים לפעול בדרך זו, "יגישו על כך הודעה לבית המשפט לפחות 72 שעות קודם לכן".

2.

מנגד, המשיבים סבורים שדין העתירה להידחות על הסף. לדידם, נוהל כניסת זרים לשטחי איו"ש – המסדיר מתן אשרות כניסה לקטגוריות מסוימות של זרים, לרבות בני זוג של פלסטינים תושבי האזור (להלן: נוהל כניסת זרים ) – עוסק אך ורק בביקורים זמניים. לעומת זאת, בני זוג החפצים להשתקע באזור נדרשים לצעוד במסלול שמתווה סעיף 28(11) לנספח האזרחי להסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (להלן: הסכם הביניים ). דהיינו, להגיש לרשות הפלסטינית בקשה לאיחוד משפחות, ולקוות כי הרשות תחליט להעביר אותה לאישור הצד הישראלי – שידון בה "בהתאם לנהלים הקבועים באותה העת".

מנתוני המשיבים עולה כי מאז שנת 1998 העותר נמצא מחוץ לאזור במרבית ימי השנה, וכי הוא שהה בחו"ל גם במועד בו הוגשה הבקשה האחרונה להארכת תוקף אשרת העותרת. על פי השקפתם, נתונים אלה מציבים סימני שאלה סביב מרכז חיי העותר, ומלמדים כי העותרת – המתגוררת בגדה המערבית באופן כמעט רציף מאז שנת 2013 – כלל אינה מבקשת "לבקר" אצל בן זוגה הנעדר, אלא להשתקע באזור, להפוך אותו למרכז חייה, ולגדל בו את ילדיה. ממילא, עמדתם היא שאין להעניק לה אשרת כניסה מכוח נוהל כניסת זרים, המיועד להסדרת ביקורים זמניים, ועל העותרים לפנות אל הרשות הפלסטינית במסלול איחוד המשפחות. בהקשר זה, הבהירו המשיבים כי הרשות מעולם לא העבירה לידיהם את בקשת האיחוד שהעותרים טוענים כי הגישו בשנת 2010 – מה גם שבקשה זו אינה רלוונטית עוד, נוכח הנסיבות שהשתנו בעשור האחרון. על כן, ניתן יהיה להידרש לעניינה של העותרת רק אם תוגש לרשות הפלסטינית בקשה עדכנית לאיחוד משפחות – והרשות תחליט להעביר אותה לאישור המשיבים.

3.

עם זאת, המשיבים הודיעו במקביל כי בעקבות שובו של העותר לאזור הוחלט להציע לעותרת, לפנים משורת הדין, אשרה לתקופה בת 4 חודשים – שאותה ניתן יהיה להאריך בעתיד "בהתאם לנוהל". זאת, בכפוף להתחייבות (שטעמיה לא הובהרו) שלא לעבור בנמל התעופה בן גוריון, ולהפקדת ערבות בסך 10,000 ₪ (אשר תבטיח את יציאתה עם פקיעת האשרה, ותקהה את החשש מפני השתקעות באזור). לדעתם, אין עילה להתערב בתנאים שהציבו לעותרת – שטרם השיבה להצעה – וגם משום כך דין העתירה להידחות.

4.

יצוין, כי המשיבים עמדו בתגובתם המקדמית על עבודת מטה המתבצעת בימים אלה, בנוגע "לאופן הטיפול בבקשות בעניינם של זרים הנשואים לבני זוג תושבי האזור". עם זאת, בתגובה משלימה הובהר כי התהליך טרם הבשיל, ולכן אין בו כדי להשליך על ההליך הנוכחי.

הכרעה

5.

מן החומר עולה כי העתירה, בצורתה הנוכחית, מיצתה את עצמה. גם אם הדברים נעשו, לדברי המשיבים, לפנים משורת הדין – מן הבחינה המעשית, הם נעתרו לסעד המבוקש, והחליטו להסדיר את מעמד העותרת ללא צורך בהעברת בקשה לאיחוד משפחות על ידי הרשות הפלסטינית. אין מדובר במענה ארעי, כי אם בהארכת תוקף האשרה לתקופה בת 4 חודשים, ובהבעת נכונות להאריך גם תקופה זו "בהתאם לנוהל". בנסיבות אלה, אין להידרש עוד למחלוקות המהותיות שגוללו כתבי הטענות מטעם הצדדים. ודוקו, המתווה החדש שהציגו המשיבים כרוך בתנאים שונים שייתכן ואינם מקובלים על העותרים – אלא שמטבע הדברים העתירה הנוכחית אינה פורשת את התשתית העובדתית והנורמטיבית הנחוצה לבירור היבט זה.

6.

אשר על כן, העתירה נדחית – תוך שמירה על טענות אפשריות של העותרים כלפי תנאי המתווה. אין צו להוצאות. מטעמים מעשיים, הסעד הזמני שניתן ביום 15.8.2018 יעמוד על כנו במשך 30 יום ממתן פסק דין זה.