בג"ץ 6024/99 ילדירים פרוק נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של אינוס, ניסיון לאינוס, תקיפה הגורמת חבלה של ממש וסחיטה באיומים. על פי הנטען, ביצע העורר את העבירות כלפי בת זוגו. לבקשת המאשימה, הורה בית המשפט המחוזי שהעורר ייעצר עד לתום בירור משפטו. מכאן הערר שלפניי.

טענתו העיקרית של הסניגור היא, שבראיות המצויות בידי התביעה אין כדי לבסס לכאורה את אשמת העורר באיזו מן העבירות המיוחסות לו. דין הטענה להידחות. הראיות המצויות נגד העורר כוללות הודעות מפי המתלוננת, וכן מפי בתה, שהיתה עדת ראייה לחלק מן האירועים וכן עדת שמיעה לאשר התרחש בחדר השינה של המתלוננת והעורר. יתר על כן, בגירסת העורר עצמו לגבי קורות האירוע יש, למצער, משום ראשית הודייה.

הסניגור טוען, לחלופין, כי גם אם יש בסיס ראייתי לכאורי לאישום, הרי שבנסיבות העניין היה על בית המשפט המחוזי להסתפק בחלופת המעצר שהוצעה לו, דהיינו שהעורר ישהה בבית מעבידו שקיבל על עצמו לפקח עליו פיקוח צמוד. אני סבור, כי בנסיבות העניין לא היה מנוס מלהורות על מעצרו של העורר עד תום משפטו. המעשים המיוחסים לעורר מקימים נגדו חזקת מסוכנות. כן קיים חשש טבוע, שאם ישוחרר ממעצר עלול הוא לשבש את מהלכי המשפט, או גם - בהיותו נתין של מדינה אחרת - להתחמק מאימת הדין ולעזוב את ישראל לפני סיום משפטו.

אשר על כן, אני דוחה את הערר.