בג"ץ 6046/01 הילה וייס נ. מדינת ישראל

המשיבים 1-5 חוייבו לשלם סכום כסף על פי פסק דין עליו לא ערערו. במקום לקיים פסק דין ככתבו וכלשונו, מצאו עצמם המשיבים, על פי לשונם "נבוכים: מצד אחד, עמד בפניהם פסק הדין על קביעותיו. מצד שני, סברו המשיבים כי אל להם לפעול בניגוד מפורש לחוק הנכים". על כן לא ביצעו המשיבים את האמור בפסק הדין, והם לא עשו כן משך כשמונה חודשים עד להגשת עתירה על ידי העותרת.

גם אז סבורים המשיבים כי הם מבצעים את פסק הדין "בלית ברירה".

עמדת המשיבים היא בלתי מובנת. הפרשן המוסמך הסופי של דבר חוק ושל פסק דין של בית משפט הוא בית המשפט ולא המשיבים. המשיבים עשו דין לעצמם, ולאחר שלא ערערו על פסק הדין, בחרו שלא לקיימו תחת הטענה כי הוא סותר הוראת חוק. יוער, כי המשיבים היו ערים לאפשרות התמרון של בית המשפט, שכן הוענקה לבית המשפט סמכות לפסוק בעניין לפי סעיף 79א של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. אם סברו המשיבים כי בית המשפט חרג מסמכותו, היה עליהם להגיש ערעור במועד או לתקוף את פסק הדין בדרך אחרת. בכל מקרה, שומה היה על המשיבים להימנע מאי קיום פסק הדין תוך נטילה בלתי מוסמכת של סמכות להחליט בדבר חוקיותו של פסק הדין.

התוצאה היא שיש לחייב את המשיבים בהוצאות עתירה זו בגובה של 10,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום.