בג"ץ 6074/97 סימנטוב מחטייב נ. מדינת ישראל

העורר הוא קטין שעוד טרם מלאו לו 14.

נגד העורר הוגש, לבית המשפט לנוער בתל-אביב-יפו, כתב אישום המייחס לו ביצוע שוד, כמשמעו בסעיף 402(ב) לחוק העונשין, וגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, כמשמעה בסעיפים 333 ו335- (א)(1) לחוק הנ"ל. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט לנוער להורות על מעצרו של העורר עד תום בירור משפטו. מלכתחילה נענה בית המשפט לבקשה, אך בעקבות בקשה לעיון חוזר שהוגשה לו, שב והחליט להורות על שחרורו של העורר בערובה ובתנאים מגבילים, בהם התנאי שיימצא ב"מעצר בית" מוחלט בבית קרובי אמו. ערר המדינה כנגד החלטה זו, לבית המשפט המחוזי, נתקבל; ומכאן הערר שלפניי.

בכתב האישום נטען, כי ביום 26.8.97 בשעות אחר-הצהריים נכנס העורר לחנות תכשיטים בבת-ים, ותוך שאיים על בעל החנות בצעצוע דמוי-אקדח ובמוט ברזל מושחז, נטל מרשותו שקית שהכילה תכשיטים בשווי של כ4,000- ש"ח. משניסה בעל החנות לתקוף את העורר, דקר אותו העורר בבטנו, באמצעות המוט שבידו, ונמלט מן החנות עם התכשיטים. כתוצאה מן הדקירה נגרמה למתלונן חבלה חמורה שהצריכה אישפוז וניתוח.

כאמור, העורר הוא נער שטרם מלאו לו 14. הוא מוכר למשטרה על רקע החשדתו בביצוע 17 עבירות קודמות, שבגין חלקן הוגשו נגדו כתבי אישום אשר טרם הגיעו לבירור. ביום 31.7.97 שוחרר, עקב חשד בעבירה אחרת, על-ידי בית המשפט לנוער בתנאי שיימצא ב"מעצר בית" מוחלט בבית דודו בחצור הגלילית. ביום ביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום הנוכחי, ברח העורר מבית דודו ונסע לבת-ים. שעות אחדות לאחר ביצוע השוד בחנות התכשיטים נעצר העורר על-ידי שוטר בבת-ים. בחקירתו הודה כי הפר את תנאי השחרור אך כפר במעורבות בשוד.

בית המשפט לנוער בדק ומצא, כי להאשמת העורר מצויות ראיות לכאורה, ואילו בית המשפט המחוזי הניח כי עניין זה שוב אינו במחלוקת. משחזרו הסניגורים וטענו לפניי, כי בידי התביעה אין ראיות מספיקות לביסוס האישום, נטלתי את תיק הראיות ועיינתי בו. כן צפיתי בקלטת הווידאו, בה תועדה חקירתו של העורר. מסקנתי היא, כי חרף אי התאמות אחדות בין גירסת המתלונן לבין גירסות עדים אחרים וגירסת העורר, סומכת האשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו על תשתית ראייתית נאותה.

מהות העבירות ונסיבות ביצוען, תוך שימוש בנשק קר ובאלימות חמורה, מקימות נגד העורר חזקה שבדין כי שחרורו עלול לסכן את ביטחון הציבור. בכך משתכללת נגדו עילת מעצר. מעצרו, בעליל, דרוש להרחקתו מביצוען של עבירות נוספות ולהגנה על הציבור מפניו. השאלה היחידה היא אם, בנסיבות העניין, ניתן להשיג את מטרת המעצר גם על דרך שחרורו של העורר בערובה ובקביעת תנאים מגבילים. בשאלה זו עסקה השופטת המלומדת בבית המשפט לנוער בהחלטתה השנייה. העורר, ציינה השופטת, הוא נער בעייתי אשר הפר את הוראת בית המשפט בדבר מעצר בית. עם זאת, הוסיפה, יש לשקול את העובדה כי המדובר בנער צעיר אשר כפר בעבירות המיוחסות לו. החזקתו במעצר עלולה, לכן, להתארך ומעצר ארוך, לנער בגילו, עלול להסב לו פגיעה נפשית. בשל חשש זה, ולמרות שהיו לה ספקות בדבר יעילותה של חלופת המעצר שהוצעה לה על-ידי הסניגורים, החליטה לשחרר את העורר ממעצר על מנת שיימצא בבית קרוביו בתל-אביב ולא ייצא מפתח הבית. עמדה זו לא נראתה לבית המשפט המחוזי שפסק לקבל את ערר המדינה ולהורות על מעצרו של העורר.

אני מודה שעניין מעצרו של העורר הטריד את מנוחתי. מצוות המחוקק היא כי "קטין שבשעת גזירת דינו טרם מלאו לו ארבע-עשרה שנה, לא יוטל עליו מאסר" (סעיף 25(ד) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א1971-). משמע, כי משהורשע קטין שטרם מלאו לו 14, רשאי בית המשפט לנוער לצוות על אחד או יותר מאמצעי ודרכי הטיפול המנויים בסעיף 26 לחוק, ושהחמור בכולם הוא החזקתו במעון נעול. והנה, אף שביחס לנער כזה, לאחר הרשעתו בדין, אין בית המשפט מוסמך להפעיל את הסנקציה של מאסר, הרי שקודם להרשעתו, מוסמך בית המשפט להורות על מעצרו בבית-מעצר. בכך שהחוק מורה על הפרדתם של עצורים קטינים מעצורים בגירים (סעיף 13(א) לחוק) יש רק מקצת נחמה; לא רק בשל עצם המשמעות הנודעת להחזקת קטין בבית-מעצר, אלא גם בשל כך שגם בקרב הקטינים יש קטנים ויש גדולים, והדעת נותנת שככל שגילו של הקטין צעיר יותר התוצאות המתלוות להחזקתו בבית-מעצר, בחברתם של קטינים גדולים ממנו, הן קשות יותר.

במסגרת הדיון בערר הוגש לי תסקיר של שירות המבחן לנוער, בו סוכמו מסקנות הגורמים המקצועיים ביחס לעורר. המסקנה הבסיסית, שעליה חזרה קצינת המבחן גם בטיעונה לפניי, היא, כי העורר זקוק ל"השמה חוץ ביתית טיפולית", וכי בנסיבות הקיימות החזקתו במעון נעול הינה ההסדר הראוי והטוב ביותר. ואכן, אילו היה הדבר בידי רואה הייתי להעדיף דרך זו על פני כל דרך אחרת. אלא שהדבר אינו בידי בית המשפט. בסעיף 13(ג) לחוק הנ"ל נאמר, כי "שר הסעד רשאי להכריז על מעון נעול כבית מעצר לקטינים". כשלעצמי אני סובר (והמקרה שלפניי יוכיח), כי טוב היה לו שר הסעד עשה שימוש בסמכותו האמורה. אך עד היום לא באה הכרזה, כאמור, מפי שר הסעד, ביחס לאיזה מן המעונות הנעולים, ובנסיבות אלו מצטמצמת ברירתו של השופט למתן צו מעצר או להחלטה לשחרר קטין בערובה ובתנאים מגבילים.

לאחר לבטים הגעתי לכלל מסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו, כי בנסיבות העניין אין מנוס ממתן הוראה למעצרו של העורר. התרשמתי, ולא לטובה, מתגובות העורר בשלב החקירה. נראה שהעורר אינו נותן כל דין וחשבון לעצמו, לא ביחס להפרת תנאי מעצר הבית שעליו הורה ביתה המשפט לנוער, ולא ביחס לביצוע העבירות החמורות שבעטיין נעצר הפעם. בנסיבות אלו ניתן היה לשקול חלופת מעצר חדשה, רק אם במסגרת המוצעת להחזקתו של העורר יש כדי להבטיח השגחה צמודה ויעילה על כל תנועותיו. הצעת החלופה שהעמידו הסניגורים בפני בית המשפט לנוער, ושאף לשופטת המלומדת היו ספקות ביחס להתאמתה, איננה יכולה להבטיח קיום השגחה צמודה ויעילה על תנועותיו של העורר. אני מוכן להניח שלקרובי אמו, שהציעו לקבל את העורר בביתם, יש רצון טוב, אך העורר, להערכתי, זקוק להשגחה במסגרת מוסדית או לפיקוח קרוב בידי גורם מקצועי.

התוצאה היא שהערר נדחה. עם זאת רואה אני מקום להפנות את תשומת ליבם של הממונים על בית המעצר, שבו יוחזק העורר, לגילו הצעיר של העורר, וממילא לצורך להחזיקו בתנאים שיגנו עליו גם מפני נערים עצורים אחרים.