בג"ץ 6088/00 ג'ולאני מוחמד נ. היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון

זוהי בקשה לפסיקת הוצאות העצירה לטובת העותרים. העתירה נסובה על השאלה איזה בית משפט הוא המוסמך לדון בכתב אישום שהוגש נגד העותרים. תחילה הועמדו העותרים לדין בבית דין צבאי, ולאחר הגשת העתירה הסכימו המשיבים להעמידם לדין בישראל. העותרים טוענים כי הסכמה זו הושגה בעקבות הגשת העתירה, ולפיכך הם זכאים להוצאות העתירה. מנגד טוענים המשיבים כי הסכמתם להעביר את הדיון היתה לפנים משורת הדין, כי בתחילת ההליכים לא הובאו בפניהם ראיות מספקות לגבי מרכז חייהם של העותרים, וכי שיהוי זה בהעלאת הטענה עד שלבים מתקדמים יחסית של המשפט בבית הדין הצבאי היה בין הנימוקים להחלטה להמשיך לקיים את המשפט בבית הדין הצבאי; החלטה ששונתה רק לאחר הגשת העתירה.

מעיון בבקשת העותרים ובתגובת המשיבים, על נספחיה, לא ברור מתי לראשונה הועלתה הבקשה להעברת הדיון. המשיבים טוענים כי הדבר ארע בעת הדיון בבקשה לעיון חוזר במעצר העותרים בחודש מאי. העותרים מצרפים מסמכים המעידים על בקשה בעניין זה, אולם המסמכים אינם נושאים תאריך. מכל מקום, אף אם קיימים ספיקות כלשהם באשר למועד העלאת הטענות לראשונה, הרי אין כל ספק כי הטענות הועלו עוד קודם הגשת העתירה לבית המשפט. יתר על כן:

המשיבים אף גבו, בחודש אוגוסט, הודעות בנוגע לשאלת מרכז חייהם של העותרים. אף על פי כן החליט הממונה לתביעה, כאמור במכתבו מיום 22.8.00, שלא להיענות לבקשה להעביר את התיק לתביעה בישראל. והנה, סמוך לאחר הגשת העתירה השתנתה עמדה זו, והוחלט על העברת התיק לבית משפט בירושלים. ההיגיון מחייב כי שינוי זה ארע כתוצאה מהגשת העתירה. אמנם המשיבים טוענים כי עמדתם הושפעה מהגשת תצהיר נוסף של אבי העותרים, אולם לא נראה, ואף המשיבים אינם טוענים, כי תצהיר זה הווה ראיה כה מכרעת עד כי הוא שגרם, כשלעצמו, לשינוי ההחלטה.

המסקנה העולה מן האמור היא כי אכן הגשת העתירה היא שהביאה לשינוי במדיניות המשיבים.

אמנם יתכן כי הסמכות לדון בעניין היתה נתונה גם לבית הדין הצבאי, וכי החלטת המשיבים ניתנה לפנים משורת הדין. אין אני מביעה כל דעה לעניין זה. אולם משהתקבלה עמדת העותרים, ללא שחל שינוי של ממש בנסיבות הרלוונטיות מאז הסירוב לבקשת העותרים ועד קבלת עמדתם, הרי העותרים זכאים לשיפוי על ההוצאות שנגרמו להם בשל ההליכים שהביאו לשינוי ההחלטה. לעניין זה אין רלוונטיות למועד בו הועלו הטענות לראשונה, שכן אם ניתן היה להעביר את הדיון לאחר הגשת העתירה, בוודאי ניתן היה לעשות כך גם בכל מועד מאוחר יותר.

בקביעת גובה ההוצאות אני מביאה בחשבון את העובדה שהמשיבים הודיעו על הסכמתם בסמוך לאחר הגשת העתירה, עוד לפני שהתקיים בה דיון, וכן את העובדה שעל פי הראיות שבפני נראה כי העותרים העלו את בקשתם רק לאחר תחילת הדיון בבית הדין הצבאי, דבר שגרם לסירבול הדיון ועיכובו ועורר צורך להביא אותו עניין בפני שתי ערכאות שונות.

נוכח כל האמור החלטתי לחייב את המשיבים בהוצאות ושכר טירחת העותרים בסכום של 2,000 ש"ח. סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד תשלומו בפועל.