בג"ץ 6090/06 איבטה פוצ'טון נ. משרד הפנים, מינהל האוכלוסין

השופט א' א' לוי:

עותר 2 (להלן: העותר) הוא בנה של עותרת 1, יהודיה שעלתה לישראל וקיבלה מעמד מכח שבות. עותרים 3 ו-4 הנם אשתו ובנו של עותר 2.

בסוף שנת 1999 הגישו העותר, אשתו ובנו בקשה לעלות לישראל מכח שבות, תוך שכולם מצהירים בסעיף הדת כי הם נוצרים . בהמשך, נתבקש העותר להרחיב בסוגיית דתו, ובפני הקונסול טען כי הוא ובני משפחתו מבקרים בכנסיה ואף הטבילו את עותר 4 לאחר לידתו. נוכח כל אלה נדחתה בקשתם של העותרים 4-2 למעמד מכח שבות.

בחודש יוני 2000 נכנסו העותרים 2-4 לישראל באשרת תייר, ולאחר זמן קצר הגישו בקשה לשינוי מעמדם. הפעם טען העותר כי הנו יהודי, אולם נוכח הצהרותיו הקודמות, הבקשה נדחתה. בהמשך, נימק העותר את הרישום בסעיף הדת בכך שסבתו, אם אביו, הטבילה אותו בעת שהיה תינוק, ללא הסכמת אמו, ולמעשה שגה כאשר טען בפני הקונסול כי הוא נוצרי. הסבר זה לא נמצא אמין, אולם הרשויות לא מיהרו להרחיק את העותר מישראל והפנו אותו להליך של השבה ליהדות.

ההליך הזה לא התקיים, מאחר ולטענת העותר נאמר לו על ידי בית הדין הרבני כי מכח ההלכה הנו יהודי לכל דבר ועניין.

הסבריו של העותר להצהרתו משנת 1999 בדבר היותו נוצרי, לא קנו אחיזה בלבנו, ואנו סבורים כי המשיב היה רשאי גם רשאי שלא ליתן בהם אמון. כך או כך, העותר

יצא מישראל בשנת 2005 ומאז לא שב, על אף שהיתה נכונות לאפשר לו זאת כנגד הפקדתן של ערבויות. יתרה מכך, בהודעה משלימה מטעם העותרים האחרים נאמר, כי העותר העתיק את מרכז חייו לאוקראינה, שם הכיר

אשה אחרת ועמה הוא מתכוון לחיות.

העולה מהאמור הוא, כי העותרים לא הוכיחו עילה לקבלתו של סעד. כאמור להצהרתם בדבר היותם נוצרים הובאו הסברים שאינם מניחים את הדעת, ועל כן בהחלטה לסרב ליתן להם מעמד לא נפל פגם.

לפיכך, אנו מחליטים לדחות את העתירה, אולם מורים על עיכוב הרחקתם של עותרים 3 ו-4 מישראל למשך 45 ימים, כדי לאפשר להם לפנות לוועדה לעניינים הומניטאריים. ככל שיעשו זאת, תידחה הרחקתם עד ל-15 ימים לאחר מתן ההחלטה בעניינם.