בג"ץ 6116/18 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים

השופט י' עמית :

העותר מבקש כי נורה על ביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול ) מיום 23.5.2018.

1.

העותר והמשיבה 4 (להלן: המשיבה ) נישאו זה לזה בשנת 1989 והתגרשו ביום 2.9.2014. בהקשר העתירה דנן, ייאמר כי יסוד הסכסוך שנתגלע בין בני הזוג עניינו בדירת המגורים. איני רואה לנכון לפרט את כל התשתית העובדתית, ואסתפק בהצגת העובדות הרלוונטיות לענייננו.

בין העותר והמשיבה התנהל הליך משפטי בבית הדין הרבני האזורי, שבמסגרתו נערכה ביניהם התמחרות על דירת מגורים שלעותר ולמשיבה אין כל זכות קניינית בה (המדובר בדירה הנמצאת במתחם מגורים בגבעת זאב ואשר נוהל בשעתו על ידי עמידר ועבר לניהול של חברה אחרת). תוצאת ההתמחרות הייתה כי העותר ישלם למשיבה עבור חלקה בדירה הסך של 400,000 ₪.

המשיבה הגישה ערעור על פסק דין זה לבית הדין הגדול, וערעורה התקבל (להלן: פסק הדין הגדול ). נקבע כי ההתמחרות בטלה, כך שהמשיבה תמשיך להתגורר בדירה והעותר נותר מחוץ לדירה.

העותר הגיש בקשה לסתירת דין של פסק הדין הגדול, בגדרה הלין כי פסק הדין נשען על עובדות שאינן נכונות.

[במאמר מוסגר אבהיר לקורא כי בערכאות האזרחיות פסק דין חלוט משמעו סופיות הדיון ומעשה בית-דין (בכפוף לחריג הנדיר של "משפט חוזר אזרחי"). בניגוד לכך, על פי כללי ההלכה, זכאי בעל דין לבקש דיון מחדש בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם. כלל הלכתי זה מוצא ביטויו בפרק י"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ"ג, שכותרתו "סתירת הדין ודיון מחדש". בהקשר זה אפנה לתקנות הבאות:

דיון מחדש ביוזמת בית-הדין

קכח.

חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור .

דיון מחדש לבקשת בעל-דין

קכט.

(1) בעל-דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.

(2) המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם.

פסק-הדין

קלא. אחרי הבירור, כאמור, בפרק זה, יאשר בית-הדין את פסק-הדין או יבטלו ויוציא פסק-דין חדש.]

2.

בפסק דינו נשוא עתירה זו, קיבל בית הדין הרבני הגדול את בקשתו של העותר לסתירת הדין, לאחר שמצא כי פסק הדין הגדול, שניתן על ידי בית הדין הגדול בהרכבו הקודם, יצא מנקודות הנחה לא נכונות. כך, לדוגמה, סבר בית הדין בשעתו כי בני הזוג פלשו לדירה וכי מדובר בדיור ציבורי. בית הדין פנה ליועץ המשפטי לממשלה על מנת לברר את המצב המשפטי העדכני של הדירה, ופירט בפסק דינו את עיקרי תשובת הממונה על הרכוש הממשלתי ביו"ש:

1.מתחם הדירות ב [...] מצוי על אדמות מדינה.

2.בשנות התשעים של המאה העשרים עבר המתחם לניהול [...] לממונה אין שום הסכם עם הדיירים שמקנה להם זכויות כלשהן בדירות.

3.לא ידוע לממונה אם החברה גובה דמי שכירות מהדיירים, ובאם אינם משלמים דמי שכירות הרי שאין להם זכויות בנכס.

4.לפיכך, במענה לשאלות בית הדין הנכבד יצוין כדלקמן:

א.לא ניתן למכור את הדירה לצד ג'.

ב.לא ניתן לבצע התמחרות בין בני הזוג אשר בסופה הדירה תימכר לאחד מהם.

ג.נכון להיום, לא ידוע לממונה על כוונה לפנות ו/או לפצות את הדיירים.

לאור זאת, מצא בית הדין כי בהיעדר זכות קניינית כל שהיא, לא ניתן לערוך התמחרות על נכס שאינו בבעלות העותר והמשיבה. משכך, אימץ בית הדין את תוצאות פסק הדין הגדול לפיה ההתמחרות בטלה, הגם שלא מהנימוקים שניתנו בפסק הדין הגדול.

עם זאת, על מנת למנוע עוול לעותר, בהיעדר פיצוי כל שהוא, ניסה בית הדין להביא את הצדדים להסכמה, אך משהדבר לא הסתייע, מצא כי יש לפתור את הסכסוך בדרך שיהיה בה מן הצדק והיושר ובדרך של פשרה. בית הדין הניח כי דרישה של המדינה לפנות את המתחם, בחלוף כעשרים שנה מאז נכנסו הדיירים לדירות, תלווה בתשלום פיצויים, ולכן מצא כי יש שווי מסוים לזכות בדירה. על דרך האומדנה, ובהינתן הסכום שהוצע בשעתו על ידי המשיבה, הורה בית הדין למשיבה לשלם לעותר סך 287,500 ₪, וזאת כממוצע בין הצעת המשיבה (175,000 ₪) להצעת העותר (400,000 ₪) במסגרת ההתמחרות שבוטלה. עוד נפסק כי מתוך סכום זה יקוזזו כל התשלומים שהעותר חייב לשלם למשיבה.

3.

מכאן העתירה שבפנינו, המשתרעת על 45 עמודים וכוללת נספחים רבים. בתמצית שבתמצית, לטענת העותר, משהתקבלה בקשתו לסתירת הדין, היה על בית הדין הגדול להשיב את החלטת בית הדין האזורי בירושלים על כנה ולאמץ את תוצאות ההתמחרות. לשיטת העותר, בית הדין כפה, הלכה למעשה, פשרה על הצדדים, חרף התנגדותו לכך. עוד נטען, כי לפסק הדין יש השלכה פוטנציאלית על למעלה ממאה משפחות המתגוררות במתחם המקרקעין, אשר נוהל בשעתו על ידי עמידר.

4.

דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות.

ההלכות לגבי התערבותו של בית משפט זה בהחלטות של בתי הדין הרבניים ידועות ומוכרות. בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעות בתי הדין הרבניים (ראו, לדוגמא: בג"ץ 970/18 פלונית נ' פלוני (6.6.2018); בג"ץ 8448/14 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (13.1.2015)).

על אף האצטלא המשפטית העקרונית שהעותר ביקש לעטות על עתירתו, הרי שענייננו בסכסוך פרטני הנוגע לאופן פירוק השיתוף בדירת מגורים שקיים ערפל לגבי טיב הזכויות בה. במצב דברים זה, רשאי היה בית הדין הגדול להותיר את האישה להתגורר בדירה תוך מתן פיצוי על דרך האומדנה לעותר. גם אם השתמש בית הדין במונח פשרה והתייחס בפסק דינו ארוכות לנושא הפשרה, הרי שבסופו של דבר, בית הדין "חתך את הדין". בניגוד לפסק הדין הגדול שהותיר את העותר בלא כלום, העריך בית הדין על דרך האומדנא את גובה הפיצוי בהתאם לשווי הזכות, כפי שבאה לידי ביטוי בשעתו בהצעות הצדדים עצמם, ובכך הביא לסיום הסכסוך ביניהם בנוגע לדירת המגורים. הדברים נכונים במיוחד בהינתן המסגרת החריגה של סתירת הדין, ולאור תקנה קלא לפיה רשאי בית הדין לאשר או לבטל את פסק הדין הקודם או להוציא תחת ידו פסק דין חדש.

אף לא למותר לציין כי בפני בית הדין עמדה תמונה רחבה יותר של הסכסוך בין הצדדים, לרבות חוות דעת השמאי והאקטואר, ובאספקלריה זו יש לראות את פסק הדין.

5.

קיצורו של דבר כי המקרה דנן אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים המקימים עילה להתערבות, באשר בית הדין לא חרג מסמכותו והחלטתו אינה פוגעת בעקרונות הצדק הטבעי.

6.

סוף דבר: העתירה נדחית, ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.