בג"ץ 6124/15 עמוס גבעון נ. בית משפט השלום בירושלים

השופט צ' זילברטל:

עתירה למתן צו על-תנאי להורות למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטלנה החלטות בית משפט השלום בירושלים (המשיב 1) מיום 3.9.2015 ומיום 7.9.2015 לפיהן לא יידחה מועד הדיון שנקבע ליום 9.9.2015, לצורך דיון בבקשה לעיכוב ביצוע, לרבות חקירת המצהירים.

1.

כעולה מהעתירה, בין העותר לבין המשיב 2 התנהל הליך בבית משפט השלום בירושלים, בו התקבלה עמדת המשיב 2 ובפסק דין מיום 17.6.2014 נקבע כי ניתן לבצע עבודות להרחבת החניה המשותפת של השניים. בהמשך, פתח המשיב 2 תיק הוצאה לפועל לצורך מינוי כונס נכסים לביצוע פסק הדין.

2.

בעקבות גילוי סדקים במבנה המגורים המשותף בו עתידות היו להתבצע עבודות ההרחבה, הגיש העותר ביום 10.6.2015 תובענה לביטול פסק דינו של בית משפט השלום. כמו כן, הגיש העותר ביום 1.7.2015 בקשה לעיכוב הליכים בהוצאה לפועל.

3.

ביום 1.9.2015, נוכח בקשת הצדדים לחקור את המצהירים בתובענה לביטול פסק הדין, קבע בית משפט השלום ישיבה לשמיעת העדויות ליום 9.9.2015. עם קבלת ההחלטה על קביעת מועד הדיון, הגיש העותר בקשה לבית משפט השלום לדחיית מועד הדיון שנקבע, בטענה לפיה באותו תאריך עליו להתייצב לישיבת הוכחות בבית המשפט המחוזי בחיפה שנקבעה זה מכבר כפרקליטם של צדדים בתיק האמור. בהחלטה מיום 3.9.2015 דחה בית משפט השלום את בקשת העותר לדחיית הדיון נוכח "אילוצי יומן ומהות הדיון בסעד זמני". העותר הגיש בקשה לשקול מחדש את ההחלטה, אך בית משפט השלום דחה פעם נוספת את בקשת העותר בציינו כי "הניסיון למצוא מועד קרוב סביר לא צלחו. נוכח מהות ההליך, אילוצי היומן, ומספר עורכי הדין במשרד התובע, לא ניתן להיעתר לבקשה".

כלפי החלטות אלה הוגשה העתירה דנא.

4.

העותר מציין בעתירתו כי נוכח האמור בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט ), חסומה בפניו הדרך להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט השלום. נטען כי הדרך היחידה לביטול ההחלטות מטעמים של צדק היא על-ידי פנייה לבית משפט זה, וזאת גם בהתאם לאמור בסעיפים 15(ג) ו-15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה.

עוד נטען כי הסעד הזמני המבוקש מבית משפט השלום אינו מהסעדים הזמניים הדחופים שפוגעים פגיעה של ממש בזכות המשיב 2, וכי המדובר בעיכוב הליכים בהוצאה לפועל של ביצוע עבודות הרחבת החניה המשותפת לצדדים. העותר הוסיף כי ישיבת ההוכחות הקבועה בבית המשפט המחוזי בחיפה היא ישיבה מורכבת ורק העותר עצמו יכול להופיע בה ולא פרקליט אחר ממשרדו. נטען כי החלטת בית משפט השלום מעמידה את העותר במצב בלתי אפשרי בו הוא נאלץ לבחור בין טובת לקוחותיו לבין טובתו שלו. משכך, מבקש העותר כי החלטות בית משפט השלום תבוטלנה.

5.

לאחר העיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

ככלל, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב להחליט בנושאים שנוגעים לדרך ניהול ההליך, וערכאת הערעור תגלה ריסון בהתערבות בהחלטות מסוג זה (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 204-203 (מהדורה שלישית, התשע"ג). עיקרון זה עוגן בצו בתי המשפט בו נקבע, בין היתר, בסעיף 1(1) כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה בעניין קביעת מועדי דיון. הוראה זו נועדה להפחית את העומס מערכאת הערעור ולמנוע את הצרת צעדיהן של הערכאות הדיוניות. ברור כי אם תתקבל עמדת העותר, ייווצר "מסלול עוקף" להשגה על החלטות הערכאה הדיונית, כך שתכליות צו בתי המשפט תסוכלנה. עוד יצוין, מבלי להידרש לגופן של טענות העותר, כי ככל שהחלטות בית משפט השלום יסבו לו נזק, תהיה פתוחה בפניו הדלת לערער, או לבקש רשות ערעור, על החלטות אלה במסגרת הליכי ערעור רגילים. הלכה פסוקה היא שאין בית משפט זה פועל כערכאת ערעור על החלטותיהן של בתי המשפט, וכאמור, העותר יוכל, בסופו של יום, להביא את עניינו, בפני ערכאת הערעור, אם יסבור כי זכויותיו נפגעו.

הפנייה לבית המשפט הגבוה לצדק על מנת שיתערב בהחלטה שלא ניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור היא, במקרה הטוב, היתממות שאינה במקומה. לא היה כל מקום להגיש עתירה זו, ועל כן מן הדין לחייב את העותר בהוצאות לטובת אוצר המדינה , והוא יישא בהוצאות אלה בסך 5,000 ש"ח.