בג"ץ 6172/22שהם גילאון נ. מדינת ישראל

השופט א' שטיין:

1.

עניינה של העתירה שלפנינו בסעיף 22 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: החוק ) , הקובע כדלקמן:

(א)

"במכר טובין חל החיוב במס עם מסירתם לקונה; נמסרו הטובין חלקים חלקים – חל החיוב על כל חלק שנמסר. לענין זה – "מסירה" כמשמעותה בסעיף 8 לחוק המכר, תשכ"ח-1968.

(ב)

על אף האמור בסעיף קטן (א), בעסקה של מכר טובין בידי אחד מאלה, יחול החיוב במס עם קבלת התמורה ועל הסכום שהתקבל:

(1)

עוסק שמחזור העסקאות שלו אינו עולה על שני מיליון שקלים חדשים;

(2)

עוסק שמתקיים בו האמור בפרט 2(ג) לתוספת א' להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג-1973."

2.

ככל שעלה בידי להבין את האמור בעתירה, והדבר לא היה פשוט כלל ועיקר, העותר, אשר מייצג את עצמו, סבור שפרשנות הסעיף היא שבכל מקרה של עסקת מכר טובין יחול החיוב במע"מ מייד עם קבלת התמורה, ולא עם מסירת הטובין לקונה. לטענת העותר, על-אף האמור בחוק, רשויות המע"מ קובעות שהחיוב במע"מ חל, במקרים שאינם נמנים עם החריגים האמורים בסעיף 22(ב) לחוק, במועד מסירת הטובין ולא במועד קבלת התמורה. נוכח האמור מבקש מאיתנו העותר כי נורה למשיבה, מדינת ישראל, "לנמק מדוע לא יינתן צו המחייב את כלל העסקים במשק, על הפרשת מס ערך המוסף אך ורק עם קבלת התמורה ועל הסכום שהתקבל בפועל. זאת, על פי מתווה החוק וניסוחו במקור."

3.

על-פניו נראה שפרשנותו של העותר את החוק שגויה, ואינה תואמת את לשונו הפשוטה של החוק ואת ההבחנה שנקבעה בין סעיף 22(א) לסעיף 22(ב) לחוק. אלא שגם אם פרשנותו של העותר הייתה נכונה, הרי שהעותר לא מיצה הליכים בדמות פניה מוקדמת לרשויות המס והעמדתן על טעותן. בנסיבות אלה, דין העתירה להידחות על הסף, וזאת גם מבלי להתייחס לפגמים הרבים והנוספים שנפלו בה.

4.

סוף דבר – העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח.