בג"ץ 6174/99 מרואן ואכד נ. מדינת ישראל

על תקיפתה האלימה של שוטרת שמילאה את תפקידה, בשעות הלילה, בנצרת-עילית הואשמו העורר ואדם נוסף בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, בחבלה בכוונה מחמירה, בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובהיזק בזדון. בשל תקיפתה והעלבתה של השוטרת המתלוננת, לאחר שזיהתה את העורר במסדר זיהוי, הואשם העורר גם בתקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ובהעלבת עובד ציבור. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של העורר וחברו עד לתום בירור משפטם. בית המשפט המחוזי קבע, כי בידי התביעה מצויות ראיות מספיקות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר אך אין בידה ראיות כאלה לביסוס אשמתו של הנאשם האחר. לאחר בדיקת יתר הטענות הורה בית המשפט על מעצרו של העורר, ואילו את חברו של העורר החליט לשחרר בערובה.

בעררו על ההחלטה לעצור את העורר טען הסניגור, כי למעורבותו של העורר בתקיפתה של השוטרת אין כל ראיה זולת זיהויו של העורר על-ידי המתלוננת במסדר זיהוי. אלא שלראיה זו אין, לטענתו, משקל ממשי; ראשית, מפני שכניצבים במסדר נבחרו אנשים שכלל אינם דומים לעורר, ושנית, לנוכח מחדלה של המשטרה לבדוק טענת 'אליבי' שהעלה העורר בשלב החקירה. כן טען הסניגור, כי העורר והנאשם האחר דומים זה לזה. אף הנאשם האחר זוהה על-ידי המתלוננת במסדר זיהוי, ואולם בשל פגם שנמצא במסדר שנערך לזיהויו, לא היה בית המשפט מוכן להסתפק בזיהויו במסדר זה כראיה לכאורה לאשמתו. אותו דין, טען הסניגור, היה על בית המשפט להחיל על עניינו של העורר, מה גם שעל-פי תיאור האירוע המובא בכתב האישום, חלקו של הנאשם האחר בתקיפת השוטרת היה גדול מחלקו של העורר. למצער, טען הסניגור, היה על בית המשפט להסתפק ביחס לעורר בחלופת מעצר.

עיון בתיעוד המצולם של מסדר הזיהוי, בו זוהה העורר על-ידי המתלוננת, הניח את דעתי כי בבחירת הניצבים לא נפל פגם. גם אילו מסדר הזיהוי היווה, כפי שנטען, ראיה יחידה הקושרת את העורר לביצוע העבירות, היתה זו, לטעמי, ראיה כבדת-משקל. אך לאמיתו של דבר, זיהויו של העורר על-ידי המתלוננת נתמך על-ידי שתי ראיות נוספות: זיהויו, כמעט בוודאות, על-ידי מתנדבת משא"ז שנילוותה אל המתלוננת בשעת האירוע; וזיהוי המכונית בה השתמשו העורר וחברו בליל האירוע. המכונית אותרה על-פי התיאור שמסרה לגביה המתנדבת, שהיתה עדה להתרחשות, ונתברר כי היא בבעלות בן-דודו של העורר.

המסקנה העולה היא, כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שלהאשמתו של העורר מצויה תשתית ראייתית לכאורית. המשטרה אמנם לא בדקה את טענת האליבי של העורר, אך לנוכח הראיות המצויות אין למחדל זה של המשטרה נפקות מעשית. בכך הוקמה עילה מבוססת למעצרו של העורר, שעל-פי המיוחס לו השתתף בתקיפתה האלימה של שוטרת בעת מילוי תפקידה. מסוכנותו של העורר לביטחון הציבור נלמדת מן המעשים החמורים שבעטיים הובא לדין. בכך שהנאשם האחר, שחלקו בתקיפה (לפי הנטען) היה גדול מחלקו של העורר, שוחרר בערובה, אין כדי להועיל לעורר. שכן ההחלטה לשחרר את הנאשם האחר התבססה על הקביעה שבראיות המצויות בידי התביעה אין כדי לבסס לכאורה את אשמתו. גם הטענה שהיה על בית המשפט להסתפק, ביחס לעורר, בחלופת מעצר, דינה להידחות. לעורר כבר היתה מעורבות פלילית ידועה קודמת, שעניינה בתקיפת שוטר, ובכך שתקף והעליב את המתלוננת במעמד זיהויו על-ידה במסדר הזיהוי אך ביסס ביתר שאת את צדקת טענתה של התביעה, כי אם ישוחרר ממעצרו עלול העורר לסכן את ביטחון הציבור.

הערר נדחה.