בג"ץ 6176/99 מודעות עד חצות - פרסום במטרה תחילה בע"מ נ. מדינת ישראל - הנה

המבקשת תבעה את המשיבים 5-2 בבית-המשפט המחוזי, בגין כספים שחבו לה. בטרם החל שלב ההוכחות, ובעידודו של בית-המשפט, פתחו הצדדים במשא-ומתן, אשר הוביל בסופו להסכם פשרה. בתום ההליך ביקשה המבקשת מבית-המשפט להורות על השבת האגרה, אותה שילמה עם הגשת התביעה.

המבקשת ביססה בקשתה על שתי טענות חלופיות. האחת היא כי יש להחיל על עניינה את תקנה 15(ב) לתקנות בתי-המשפט (אגרות), תשמ"ח1987- (להלן: תקנות האגרות), הפוטרת תובע מתשלום אגרה מקום בו הסתיימו ההליכים המשפטיים בהסכם פישור, כמשמעותו בסעיף 79ג לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- (להלן: החוק); והשניה היא כי יש לבטל את סיפת תקנה 15(ב), המפנה להליכי פישור כמשמעותם בסעיף 79ג לחוק בלבד, בהיותה בלתי-סבירה.

בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא ד"ר דן ביין) דחה את הבקשה, ומכאן בקשת הרשות לערער שבפניי, בגדרה חוזרת המבקשת על טענותיה, כפי שהועלו בבית-המשפט המחוזי.

דין הבקשה להידחות.

תקנה 15(ב) לתקנות האגרות קובעת :

בית משפט רשאי להורות על החזרת האגרה אם הסכסוך הנדון בהליך הועבר להכרעה בבוררות או הסתיים בהסדר פישור כמשמעותו בסעיף 79ג לחוק.

טענתה הראשונה של המבקשת, לפיה פרשנותה התכליתית של התקנה מחייבת הענקת פטור מלא מאגרה, מקום בו נסתיים ההליך בכל הסכם פשרה שהוא, אינה יכולה לעמוד, וזאת לאור מילותיה המפורשות של התקנה. התקנה דנה בהליכי בוררות ובהליך פישור כמשמעותו בסעיף 79ג לחוק בלבד, ואין אפשרות לקרוא לתוכה פשרה, אשר נערכה בין הצדדים ללא סיועו של מפשר חיצוני.

זאת ועוד: פרשנות התקנה באופן שתחול על כל הסכמי הפשרה באשר הם, אינה מתיישבת עם תקנה 8(ג)(2) לתקנות האגרות, אשר מקנה פטור מתשלום המחצית השניה של האגרה, במקרה בו תקנה 15 אינה חלה, וההליך הסתיים בפשרה בטרם החל הדיון. אין כל טעם בתקנה 8(ג)(2) מקום בו תתקבל פרשנותה של המבקשת, לפיה תקנה 15(ב) חלה על כל הסכם פשרה, שהושג בטרם החל שלב ההוכחות במשפט.

טענתה השניה של המבקשת, לפיה סיפא תקנה 15(ב), המצמצמת את תחולתה רק להליכי פישור כמשמעותם בסעיף 79ג לחוק, אינה סבירה, אף היא אינה יכולה לעמוד. מתקין תקנות האגרות קבע מספר קטגוריות מדורגות לפטור מאגרה, והכל בהתאם לתכלית התקנות - תשלום עבור שירותי בית-המשפט בהתייחס לזמן השיפוטי שהוקדש לטיפול בתיק, ועידוד המתדיינים להתפשר מחוץ לכותלי בית-המשפט, על-מנת לחסוך באותו זמן שיפוטי.

כך, מקום בו הסתיים ההליך השיפוטי בפנייה לבוררות או לפישור, ובית-המשפט העביר את מלוא הטיפול בתיק אל גורמים מחוץ לכתליו, רשאי הוא לפטור את התובע מתשלום האגרה במלואה. לעומת זאת, אם הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אולם בית-המשפט נאלץ עדיין להוציא זמנו על בחינת ההסכם לצורך מתן תוקף של פסק-דין, זכאי התובע לפטור רק ממחצית סכום האגרה.

לאור כל האמור לעיל, סבורה אני כי ההסדר המצוי בתקנות האגרות הינו סביר וראוי, ולא מצאתי מקום להתיר את התערבותו של בית-משפט זה בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

הבקשה, אפוא, נדחית.