בג"ץ 6179/14 פלוני נ. ועדת מאוימים

השופט ע' פוגלמן :

העותר, תושב האזור אשר בשלב הנוכחי נושא בעונש מאסר במדינת ישראל, פנה למשיבה 1 (להלן: המשיבה ) בבקשה ליתן לו היתרי שהייה. זאת על יסוד הטענה כי נשקפת לחייו סכנה בשטחי הרשות הפלסטינית.

ביום 26.2.2014 החליט יושב ראש המשיבה לדחות את הבקשה. וזו לשון החלטתו:

"המבקש פנה בעבר לוועדה זו (2/10, 6/07) וקיבל היתרים לשהייה בישראל. כעת מרצה עונש מאסר בשב"ס וחוזר על בקשתו לקראת שחרור אפשרי. על פי הערכת הסיכון העדכנית, שהתקבלה על סמך התשתית העובדתית וכלל המידע שהוצג בפני הוועדה כפי שפורט לעיל אכן המבקש חשוד בשת"פ. יחד עם זאת, אין אינדיקציה ממשית למאוימות או לסכנה לחייו בשטחי איו"ש. למבקש עבר פלילי מכביד ביותר שמהווה סכנה לשלום הציבור בישראל. בנסיבות אלה אני מחליט, על דעת הוועדה, כי אין מקום לאשר מתן אישורי שהייה בישראל על רקע מאוימות".

ביום 7.1.2015 שבה הוועדה ובחנה את עניינו של העותר והוחלט שלא לשנות מהחלטה זו.

לכך מכוונת העתירה שלפנינו. את דבריו בדבר הסכנה שנשקפת לו באזור, מבסס העותר על טענתו כי שיתף פעולה עם גורמי הביטחון; וכי הוא חשוד בשיתוף פעולה "כבד" עמם (כהגדרת האחרונים). בעתירה מפרט העותר באריכות את הטעמים בגינם, לשיטתו, נשקפת לו סכנה באזור. הוא עומד על כך שלמרות עברו הפלילי, שחלקו הדומיננטי היה עד לשנת 2010, העניקה לו ועדת המאוימים היתרי שהייה בין השנים 2011-2007. לטעמו, המסקנה הנובעת מכך היא כי אין הוא מהווה סכנה לשלום הציבור בישראל. המשיבה, מצדה, הסבירה את הטעמים העומדים בבסיס מסקנתה כי לא נשקפת לעותר לעת הזו סכנת חיים באזור; והתייחסה לסיכון לשלום הציבור הנשקף מן העותר. להשלמת התמונה יצוין כי קיימנו – בהסכמת העותר – דיון במעמד צד אחד שבו הוגש לעיוננו מידע מודיעיני מאת שירות הביטחון הכללי, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר; וכן נמסרו לנו הבהרות בהתייחס לטיעוניו של העותר שלא ניתן היה לעמוד עליהן בדיון פומבי.

לאחר שקילת טיעוני הצדדים לא מצאנו כי הונחה עילה להתערבותנו בהחלטת המשיבה. לחובת העותר, המרצה כיום עונש מאסר בן 32 חודשים, עבר פלילי מכביד. הוא הורשע בעשרות תיקים פליליים שנסבו על עבירות רכוש, אלימות, סמים ועוד, ואף נשא בעונשי מאסר בתקופות שונות. כמו כן, בידי משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר הצטבר מידע מודיעיני בדבר סיכון הנשקף ממנו לשלום הציבור. קשריו של העותר עם כוחות הביטחון היו מוגבלים. על פי נתוני המשיבים, העותר השתתף בשלוש פגישות עם נציגי משטרת ישראל: שתי פגישות בשנת 2001 ופגישה נוספת בשנת 2006, אשר במסגרתן מסר שתי ידיעות בדבר הסלקת דברים בתאי מעצר. עד לשנת 2004 היה העותר בקשר עם גורמי המודיעין בשירות בתי הסוהר, קשר אשר כיום ומזה למעלה מעשר שנים איננו קיים. לפי מידע המצוי בידי גורמי הביטחון היה העותר חשוד בשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון. כיום אין בידי גורמי הביטחון, משטרת ישראל או שירות בתי הסוהר מידע עדכני המצביע על סכנה הנשקפת לחיי העותר באזור. האירוע האחרון אשר מתאר העותר בעתירתו הנוגע לחשדות כלפיו בשיתוף פעולה התרחש בשנת 2005. מטעם זה ניתנו לעותר בשעתו היתרי שהייה בישראל. משנמצא כי העותר ממשיך לעבור עבירות בישראל ונשקפת ממנו סכנה לשלום הציבור; בחלוף כעשר שנים מהאירוע האחרון האמור; ובהעדר אינדיקציה עדכנית למאוימות, לא ראתה המשיבה להמליץ על המשך שהייתו בישראל. בשים לב למומחיות המיוחדת של המשיבה ולנתונים שהוצגו לפנינו, לא מצאנו כי החלטתה חורגת ממתחם הסבירות. שאלת הסיכון לחיי העותר נתונה לבחינתה של ועדת המאוימים, ונוכח התשתית שהונחה לפניה לא ראינו להתערב במסקנתה. לכך מצטרף גם הסיכון לשלום הציבור כתוצאה מפעילותו הפלילית של העותר. בלשונו של כב' השופט א' רובינשטיין , " לא יתכן כי אדם יאחז במקל בשני קצותיו. מחד גיסא יבקש לחיות בישראל ומאידך גיסא יפגע בבטחון הציבור בה על-ידי מעורבות בפלילים. תרתי דסתרי הם, שאין להלמם" (בג"ץ 11090/07 פלוני נ' שר הבטחון , פסקה ד (6.4.2008)).

אשר על כן, החלטנו לדחות את העתירה. בנסיבות העניין אין אנו עושים צו להוצאות.