בג"ץ 6201/99 זאב מאיר נ. ציונה מיכאלובסקי

1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' גולדברג, א. גרוניס, א' חיות) בע"א 1950/97 מיום 15.7.99, שדחה את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופט ש' ברוך) בת.א. 3676/96 מיום 5.11.97, והותיר את הכרעת בית משפט השלום על כנה.

2.בקשת רשות ערעור זו נסובה סביב נכס המצוי בחצר בית בתל-אביב, הכולל שני חדרים, אשר אחד מהם הוא מרפסת סגורה, ואשר הושכר על ידי המשיבה לאביהם של המבקשים ("המושכר"). עם פטירת האב הפכו ילדיו, המבקשים, לדיירים מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. בהתאם להוראות ההסכם בין המשיבה לאבי המבקשים, היה המושכר מיועד לשמש כמחסן לסחורות הלבשה, וכן היה על השוכר להחזיק את המושכר במצב תקין ולתקן על חשבונו את כל הטעון תיקון.

3.בשנת 1995 הגישה המשיבה תובענה נגד המבקשים בבית משפט השלום לסילוק ידם של המבקשים מן המושכר. העילות המרכזיות להם טענה המשיבה היו נטישה והפרת הוראות ההסכם בנוגע לחובה להחזיק את המושכר במצב תקין.

4.בית משפט השלום קבע, כממצא עובדתי, כי המבקשים אכן נטשו את המושכר, וכי למעשה לכל המאוחר משנת 1988 ועד למועד הגשת התובענה לא עשו שימוש במושכר לצרכים שלהם הושכר המושכר, או אף לכל שימוש אחר. עוד קבע בית משפט השלום כי המבקשים הפרו את ההסכם באופן שהקנה למשיבה את הזכות לבטלו ולדרוש את פינויים מן המושכר. הקביעה כי המבקשים אכן הפרו את ההסכם התבססה על פרשנות סעיף 6 להסכם השכירות, שפורש באופן המטיל חובה על המבקשים לתקן, מעבר לתקרת המושכר, גם את גג וקירות הביתן, שהינו המבנה הכולל בו מצוי המושכר. אף על פי כן, בסופו של דבר, לא השתית בית המשפט את פסק דינו על הפרת ההסכם, משום שקבע כי המשיבה מושתקת מלהעלות טענה זו.

5.המבקשים ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום. בית משפט המחוזי דחה את ערעורם וקבע, כי אין לדחות את המסקנות העובדתיות של בית המשפט, וכי המסקנה העובדתית של בית המשפט עלתה בקנה אחד עם הממצאים העובדתיים.

6.בבקשה שלפני טוענים המבקשים כי ערכאות קמא טעו בפרשנות הסכם השכירות. המבקשים טוענים כי בפרשן את ההסכם, סטו ערכאות קמא מן ההלכות שנקבעו על ידי בית משפט העליון בנוגע לפרשנות חוזה. בתי המשפט דלמטה סטו, לטענתם, מכללי הלשון והתחביר העברי; פרשו את החוזה בניגוד לנסיבות ולהגיון הכלכלי של העיסקה; התעלמו מן הנסיבות; פרשו את החוזה רק על פי לשונו; וכן התעלמו מהתנהגות הצדדים. עוד טענו המבקשים כנגד החלטות ביניים של בית משפט השלום, וכנגד הקביעה העובדתית כי התקיימה נטישה של המושכר. כן טענו המבקשים כי בתי המשפט דלמטה טעו בכך שלא העניקו למבקשים סעד מן הצדק.

7.לאחר שעיינתי בחומר שמונח לפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. במקרה הנדון לא מתעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים ולפיכך אין בו כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). מקצת מן הטענות שבפני הינן טענות במישור העובדתי, טענות שכבר נבחנו על ידי שתי ערכאות. באשר לטענת המבקשים בנוגע לפרשנות הסכם השכירות, זו, כאמור, אינה מעוררת שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. זאת ועוד. בית משפט השלום השתית את פסק דינו על עילת הנטישה ולא על הפרת הסכם השכירות, ובאשר לטענה כי שאלת ההפרה מהווה רכיב בשאלת הנטישה, הרי שנחה דעתי כי קביעותיו של בית משפט קמא היו בלתי תלויות בשאלה זו.

הבקשה נדחית איפוא.