בג"ץ 6210/00 אמל אלעפיפי נ. שר הפנים

המבקשים הגישו בקשה לפטור אותם מהפקדת ערבון שהושת עליהם, בשיעור של 30,000 ש"ח. המשיבים התנגדו למתן הפטור. ביום 13.11.00 נדחתה בקשת המבקשים למתן פטור מלא. עם זאת, מצאתי כי יש מקום להתערב בשיעור שנקבע, ולהפחיתו לסכום של 10,000 ש"ח.

לאחר מתן החלטה זו, הגישו המבקשים בקשה נוספת לפטור, תחת הכותרת "עיון חוזר". המבקשים מציינים כי הותרת דרישת הערבון בעינה "פירושה חסימת דרכם לבית המשפט בשל עוניים". המשיבים מתנגדים גם עתה למתן הפטור. הם מציבים סימן שאלה עצם סביב היכולת לשוב להידרש לשאלה בגדרו של עיון חוזר.

אכן, משניתנה החלטה בעניין לא ניתן לשוב ולהידרש אליו פעם נוספת, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות עיון נוסף. גם החלטות בנושא הערבון כפופות לכלל הרגיל בדבר סופיות הדיון, גם אם סופיות זו היא רופפת בהיות ההחלטה החלטה אחרת.

זאת ועוד, בקשה לפטור מחובת ערבון ותשלום אגרה אינה יכולה "להמריא", רק משום שהמבקש חש כי שערי בית המשפט ינעלו בפניו מחמת עוניו. הפטור מחובת הערבון עלול להעיק על בעל הדין האחר באותה מידה שהטלת הערבון מכבידה על המבקש. תחושת הקיפוח, היא עצמה, אינה גלגל מניע למתן פטור, הואיל והערבון נועד לאזן בין האינטרסים של בעלי הדין הניצים, ולמנוע קיפוח בכיוון אחר (בש"א 329/90 יונה אברך נ' אשר גרוגר ו4- אח',

פ"ד מד(2) 386).

ניתן היה בנסיבות העניין ליתן את הדעת על מעמדם היחסי של בעלי הדין, ועל החשיבות שיש לייחס לאפשרות הליבון המלא של טענות נגד הבנקים. אפשר גם לצפות כי הבנקים, נוכח מעמדם המיוחד כנאמנים, יגלו גישה הולמת בכל הנוגע לבקשות למתן פטור מערבון, כפי שנוהגות רשויות אחרות הכפופות לדין הציבורי, במידה זו או אחרת. ואולם שיקול זה עצמו אינו יכול להוביל לאיון הצורך בהפקדת ערבון, והסכום שנקבע משקף את מכלול הנתונים, לרבות מעמדם היחסי של הצדדים.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.