בג"ץ 6214/01 איתן הלר ו-3 אח' נ. שר הפנים

בהתאם להחלטתנו מיום 21.8.01 נמסרה לנו (אתמול) הודעה משלימה נוספת מטעם המדינה, בה נאמר כי באת-כוח העותרים הודיעה לבאת-כוח המדינה (ביום 21.8.01 אחר הצוהריים) שהמשיבה 3 החליטה לדחות את הופעת הזמר שינה פיטרס ולהקתו ליום 3.10.01. באת-כוח העותרים, שנתבקשה להגיב על כך, מסרה מצידה הודעה, בה ייחסה את דחיית המועד לקיום המופע לעיכוב החלטתו של משרד הפנים בבקשה למתן אשרות כניסה לישראל לזמר ולחברי להקתו. לנוכח דחיית המופע, ביקשה באת-כוח העותרים שבית המשפט יורה לשר הפנים "לבחון את רשימת האנשים שכניסתם מבוקשת, מיד לאחר שזו תימסר לו מאת המשיבה 3, כך שייוותר לעותרים, כמו גם לגורמים נוספים המעוניינים בקיום המופע, די זמן על מנת להיערך בהתאם להחלטה". יצוין כי בקשה זו - הגם שהדבר לא נאמר במפורש - באה תחת בקשת העותרים לעשיית צו מוחלט בעתירה, שנכללה בתגובת באת-כוחם להודעה המשלימה הראשונה שהוגשה לבית המשפט ביום 21.8.01 מטעם שר הפנים ומשרד הפנים. למרבה הפלא, לא טרחה באת-כוח העותרים להודיע לבית המשפט (כשם שהודיעה לבאת-כוח המדינה) על דחיית מועד המופע. הודעה כזאת התחייבה, לא רק מן הנימוס המקובל, אלא גם על רקע בקשתה לעשיית צו מוחלט, שלעת הזאת הייתה מונחת לפני בית המשפט ושדחיית מועד המופע הפכה אותה לבלתי-אקטואלית.

לבקשתה החדשה של באת-כוח העותרים, למתן הוראות לשר הפנים, אין בידנו להיעתר. מלכתחילה ביקשו העותרים שבית המשפט ידון בעתירתם בדחיפות, וזאת לנוכח העובדה שמופעם של הזמר ולהקתו נקבע ליום 30.8.01. לבקשת העותרים אכן דננו בעתירה בדחיפות רבה במטרה לאפשר את קיום המופע במועדו. משהחליטה המשיבה 3 לדחות את מועד המופע, שוב אין העותרים זכאים לקבל סעד על יסוד עתירתם. זו הופנתה נגד החלטת משרד הפנים מיום 14.7.01, שלא להעניק לזמר ולחברי להקתו אשרות כניסה לישראל החל מיום 28.8.01. דחיית מועד המופע, כמוסכם גם על העותרים, תחייב הגשת בקשה חדשה להתרת כניסתם של הזמר וחברי להקתו במועדים הרלוונטיים. בעתירתם הנוכחית אין העותרים יכולים לבקש סעד הנוגע להחלטה העתידה להינתן בבקשה החדשה. עתירתם הנוכחית מיצתה את עצמה, ודינה להימחק.

לאור האמור בסוף ההודעה המשלימה השנייה מטעם המדינה, נוכל להניח כי בקשת המשיבה 3 למתן אשרות כניסה לישראל לזמר ולחברי להקתו, לקראת המועד החדש שנקבע למופעם, תיבחן על-ידי משרד הפנים על יסוד שיקולים ענייניים, בכללם ההכרה בזכותם העקרונית של מבקשי אשרות הכניסה להיכנס לישראל לצורך קיומו של המופע. אך למניעת אי-הבנות, ובעיקר לנוכח ההערות שנכללו בהודעה המשלימה הראשונה שהוגשה לנו מטעם המדינה, לשם הבהרת עמדותיהם במישור העקרוני של שר הפנים ושל היועץ המשפטי לממשלה, מוצאים אנו לנכון לחזור ולהבהיר, כי ההחלטה לדחות את הבקשה למתן אשרות כניסה, ואשר כנגדה הופנתה העתירה שלפנינו, הייתה, בעליל, החלטה שגויה שחרגה ממיתחם הסבירות. נבקש להטעים, כי עם תופעת העובדים הזרים השוהים בישראל שלא כדין רשאי משרד הפנים (וכמדומה שהוא אף חייב) להתמודד במסגרת סמכותו ובדרכים הנאותות. מניעת כניסתם של אומנים, אך בשל כך שלעובדים זרים השוהים בישראל שלא כדין עשוי להיות עניין מיוחד באומנותם, אינה יכולה להיחשב כאמצעי לגיטימי להתמודדות עם תופעת העובדים הזרים. יש להצטער שבית המשפט נאלץ לעסוק בעניין אלמנטארי, שיכול וצריך היה למצוא את פתרונו במתן ייעוץ משפטי ליחידה במשרד הפנים המופקדת על בדיקתן של בקשות מסוג זה.

העתירה נמחקת. משלא טרחה באת-כוח העותרים להודיע לבית המשפט מבעוד מועד אודות החלטת המשיבה 3 לדחות את המועד לקיום המופע (אף שמסרה הודעה בעניין זה לבאת-כוח המדינה), לא ייעשה צו להוצאות לזכות העותרים.