בג"ץ 6261/01אלון סיסו נ. לשכת עורכי הדין

בפני בקשה לחייב את המשיבים בתשלום הוצאות משפט.

1.העתירה הוגשה ביום 9.8.2001. עניינה בדרישת העותר לביטול החלטת לשכת עורכי הדין [להלן: הלשכה] להשעות את קבלתו כחבר מן המנין בלשכה ולהעניק לו רשיון לעסוק במקצוע עריכת דין. ביום 29.11.2001 נמסרה לעותר תעודת חברות בלשכה לפיה הוא רשאי לעסוק בעריכת דין. משכך, נתייתרה העתירה והעותר מבקש להורות למשיבים לשלם את הוצאות המשפט.

2.מן העובדות עולה כי נגד העותר נפתח תיק במשטרת חיפה בשנת 1999 בחשדות לעבירות של זיוף וקבלת דבר במרמה. ההליכים בתיק הפלילי טרם הסתיימו. העותר נחקר לאחרונה בדצמבר 1999. בינתיים טרם נתקבלה, ככל הידוע לי בעת החלטה זו, החלטה בדבר הגשת כתב אישום בתיק. בינתיים, סיים העותר את שנת התמחותו ב-19.3.01, עמד בבחינות, ומיום 17.6.01 היה מועמד להתקבל כחבר בלשכה.

3.טוען העותר כי ההליכים, מיום בו העביר את המידע הקשור בתיק החקירה נגדו (3.4.00) ועד לקבלת חברותו בלשכה (29.11.01), נמשכו זמן רב והם לוקים בחוסר סבירות. הוא מוסיף כי ועדת ההתמחות של הלשכה דנה בעניינו ביום 13.7.01 והחליטה להמליץ בפני הוועד המרכזי של הלשכה שלא להעניק לו את רשיון עריכת הדין. ועדת ההתמחות הודיעה לעותר כי הנושא יובא לאישור בפני הוועד המרכזי בתוך שבועיים. בפועל, טוען העותר כי הוועד המרכזי לא נתכנס במועד זה, ואף נמסר לו כי ועדת ההתמחות החליטה לדחות את הטיפול בעיניינו לששה חודשים, עד לקבלת עדכון אחר בפרשה, מה שגרם לפגיעה חמורה בו. עוד טוען העותר כי הוועד המרכזי פעל בחוסר סמכות מאחר ולא הוכחו העובדות שמונעות את קבלתו ללשכה.

4.בתגובת המשיבים נטען כי העתירה הוגשה טרם זמנה. על פי הטענה, בזמן הגשתה עדין לא התקבלה כל החלטה בעניין השעייתו של העותר, אלא רק עיכוב קבלתו של העותר ללשכה על ידי ועדת ההתמחות, עד לקבלת החלטת פרקליטות המדינה אם להגיש כתב אישום כנגד העותר, בעקבות החקירה הפלילית שהתקיימה נגדו. יתרה מכך, טוענים העותרים, בעניינו של העותר לא חל שיהוי. נושא קבלתו כחבר ללשכה נדון מספר פעמים, בישיבות הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין (ישיבות ביום 23.10.01 ו-13.11.01) ואף התקבלה החלטה להעניק לו רשיון אם לא יובאו בפניה עובדות מהותיות המטילות ספק בכשירותו.

5.דין הוא כי יש מקום לחיוב המשיב בבג"צ בהוצאות כאשר העתירה נמחקת, אם עולה מנסיבות העניין כי העתירה הייתה מוצדקת וכי היא שהביאה לקבלת הסעד בסופם של דברים (בג"צ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217). נראה לי, כי בנסיבות העניין עולה כי העתירה היתה מוצדקת. אמנם לכאורה, יש טעם בטענת המשיבים כי העתירה היתה מוקדמת, הואיל ובעת הגשתה טרם ניתנה הכרעה סופית מטעמם. עם זאת, מתברר, כי העתירה לא הוגשה אלא לאחר שהמשיבים הודיעו לעותר כי הטיפול בעניינו נדחה לתקופה של חצי שנה (עניין אשר בא לידי ביטוי גם בפרוטוקול הוועד המרכזי מיום 23.10.01, עמוד 42). במצב זה לא היתה על העותר חובה להמתין את התקופה האמורה, ומה גם שצדקת עמדתו לגופם של דברים הוכרה, ולו בדיעבד, על ידי המשיבים עצמם.

לא למותר להוסיף, כי גם הודעתה של ועדת ההתמחות כי העניין יובא לאישור הוועד המרכזי תוך שבועיים לא כובדה. בפועל, נמשכו ההליכים בעניינו של העותר חודשים אחדים, ואף עובדה זו מהווה נתון רלוונטי לפסיקת ההוצאות המבוקשת.

6.לא למותר לציין, כי למקרא הפרוטוקולים של דיוני הוועד המרכזי בעניינו של העותר עולה, כי המדובר בדיונים ענייניים ורציניים, ועל תוצאתם הסופית גם העותר אינו חולק. עם זאת, אין בכך לגרוע מכך שהעתירה היתה מוצדקת, לגופה בעיתוי בה הוגשה ולא היתה נגועה בפגמים כלשהם. אכן, בפסיקת הוצאות אין כדי להטיל דופי במשיבים. השיקול המנחה לעניין זה, נוגע בשאלה מי ראוי שישא בהוצאות עתירה מוצדקת שנמחקה לאחר שניתן לעותר הסעד אותו ביקש במלואו (ראו בג"ץ 2705/01 איגוד קציני בטיחות מקצועיים נ' שר התחבורה , תק-על 2001(3), 2444). לכן, גם אם הגשתה של העתירה לא היא שגרמה לקבלת הסעד המבוקש, ניתן לומר, למצער, כי המשיבים תרמו לצורך בהגשתה, ועל כן מן הראוי שישאו בהוצאות שבהן נשא המבקש.

אשר על כן, דין הבקשה להתקבל. המשיבים ישלמו את הוצאות העותר בסך של 7,000 ₪. לסכום זה יצורף מע"מ כחוק, וכן הפרשי רבית והצמדה כחוק מיום החלטה זו ועד לתשלום בפועל.