בג"ץ 6264/06עשור פרנץ נ. משרד הפנים

1.העותרת 1 (להלן – העותרת ), אזרחית ישראלית, נישאה בנישואים אזרחיים ברומניה עם העותר 2 (להלן – העותר ), אזרח רומני, שאותו הכירה בארץ לפני כ-5 שנים. בעקבות כך, החל המשיב בהליך הסדרת מעמדו של העותר בארץ והאריך את אשרת השהיה שלו מפעם לפעם. ההליך הופסק לאחר שהעותרת שלחה למשיב מספר מכתבים ובהם ביקשה את הפסקת ההליך ואת גירושו של העותר מהארץ, בטענה כי הלה נוהג כלפיה באלימות מילולית ופיסית. ההליך אכן הופסק, ולאחר שפג תוקף האשרה האחרונה של העותר, נתפס בידי שוטרי משטרת ההגירה והושם במשמורת, על פי צו משמורת. ביום 6.7.2006 אישר בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן – בית הדין למשמורת ) את צו המשמורת.

בהמשך, הגישו העותרים לבית הדין למשמורת בקשה לשחרורו של העותר, בין השאר בטענה כי המכתבים ששלחה העותרת למשיב היו תוצאה של ריב בין השניים, וכי למעשה הם מעוניינים להמשיך ולחיות יחד. במקביל הגישו עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו, שבמסגרתה ביקשו מבית המשפט כי יורה למשיב לשחרר את העותר מהמשמורת ולהמשיך להסדיר את מעמדו.

ביום 12.7.2006 דחה בית הדין למשמורת את בקשת העותרים. הוא ציין בהחלטתו, כי אם העותרת מעוניינת בשחרורו של העותר ובהסדרת מעמדו, עליה להגיש עתירה מינהלית נגד הרחקתו. כאמור, העותרים כבר הגישו עתירה מינהלית. בית המשפט לעניינים מינהליים הורה, כסעד זמני עד לפסק דין בעתירה, כי העותר לא יגורש מהארץ. בדיון בעתירה הועלתה הטענה כי הסמכות לדון בעניין מסורה לבג"ץ, משום שמדובר בהליך לפי חוק האזרחות, התשי"ב-1952. בהחלטתו מיום 25.7.2006 דחה בית המשפט את העתירה, מפאת חוסר סמכות. עם זאת, לאחר שציין כי גם בית משפט הנעדר סמכות עניינית מוסמך לעתים ליתן סעד זמני, הותיר בית המשפט על כנו את הצו הזמני שלא לגרש את העותר, כדי לאפשר לעותרים לפנות לבג"ץ. לעומת זאת, דחה את הבקשה לשחרר את העותר ממשמורת, בציינו שלושה טעמים לכך: האחד, כי מדובר בסעד שניתן במשורה, באשר מדובר בצו עשה זמני, המשנה את המצב הקיים; השני, כי אין העותרים יכולים לצפות כי יקבלו סעדים מערכאה שאינה מוסמכת, לאחר שבית המשפט הפנה את תשומת לבם להעדרה של הסמכות העניינית; והשלישי, כי לאור המכתבים ששלחה העותרת למשיב בדבר אלימות שהעותר נהג כלפיה, ממילא אין מקום להורות על שחרורו של העותר מן המעצר בשלב זה, ויש לבדוק לפני כן האם באמת נהג העותר באלימות כלפיה. כן הורה בית המשפט לתביעה להעביר העתק החלטתו למשטרת ישראל בהקדם האפשרי, על מנת שזו תבדוק את תלונותיה של העותרת (שמהן חזרה בה).

בעקבות החלטה זו של בית המשפט לעניינים מינהליים, פנו העותרים בעתירה זו לבית משפט זה, ובמסגרתה ביקשו מתן צו ביניים לשחרורו של העותר מהמשמורת שבה הוא מצוי, כמו גם את אי גירושו מהארץ עד בירור העתירה לגופה.

2.בתגובתו לבקשת העותרים למתן צו ביניים, הבהיר המשיב כי אין בכוונתו להרחיק את העותר מן הארץ עד להכרעה בעתירה זו. באשר לשחרור העותר ממשמורת, טען המשיב כי סמכות זו מסורה לבית הדין למשמורת. לטענתו, אף שבית הדין דחה את בקשתם האחרונה של העותרים לשחרור העותר ממשמורת, עדיין סמכותו לדון בעניין המשמורת ממשיכה להתקיים, והעותר יכול לפנות אליו בבקשה לעיון חוזר. המשיב הוסיף בתגובתו, כי החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים הועברה למשטרת ישראל, בהתאם לאמור בהחלטה עצמה.

3.לאור הבהרת המשיב בתגובתו, כי אין בכוונתו להרחיק את העותר מהארץ עד בירור העתירה, מתייתר הצורך להוציא צו ביניים בעניין זה, והצו הארעי מיום 30.7.2006 (שהורה למשיב להימנע מגירוש העותר) מבוטל בזה.

4.אשר לבקשה לשחרור העותר ממשמורת, סמכות זו מסורה לבית הדין למשמורת, כטענת המשיב בתגובתו. אמנם, בית הדין דחה את בקשתם האחרונה של העותרים לשחרור העותר ממשמורת, אך סמכותו לדון במשמורת ממשיכה להתקיים, כשהעותר יכול לפנות אליו בבקשה לעיון חוזר בעניינו (ראו סעיפים 13יב, 13טו ו-13יז לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952).

העותרת, כזכור, חזרה בה מהמכתבים ששלחה למשיב, וכיום היא מעוניינת בהמשך הסדרת מעמדו של העותר. אמנם, הבקשה לשחרור העותר ממשמורת הוגשה לבית הדין למשמורת ונדחתה. ברם, הבהרת המשיב בתגובתו כי אין בכוונתו להרחיק את העותר עד לבירור העתירה, הינה נסיבה רלוונטית ביותר לפנייה נוספת לבית הדין למשמורת, לפי סעיף 13יז לחוק הכניסה לישראל, בהיותה נסיבה שיש בכוחה להביא להחלטה אחרת של בית הדין.

5.המשיב יגיש את תגובתו לעתירה (המוכתרת בטעות "עתירה מנהלית") עד ליום 15.9.2006.