בג"ץ 6285/05 חגי עמיר נ. שירות בתי הסוהר

השופט א' גרוניס:

1.העותר, מרצה עונש מאסר בכלא אשמורת. בעתירה המונחת בפנינו מלין העותר על כך שאסירים השוהים בתנאי בידוד אינם זוכים לקיצור תקופת מאסרם. לטעמו, לאור העובדה שתנאי הכליאה בבידוד הינם קשים לאין שיעור מתנאי הכליאה הרגילים, ראוי לקצר את העונש שפסק בית המשפט לאסירים כאמור. יודגש, כי עיקר טענתו של העותר מכוונת לאותם מקרים בהם מוחזקים אסירים בבידוד במשך זמן רב ושלא בשל התנהגותם או עקב ביצוע עבירות משמעת. בנוסף, מצר העותר על כך שהליך קבלת ההחלטה בנוגע להכנסת אסירים לבידוד נעדר שקיפות.

2.בפתח הדברים יוער, כי אף על פי שהעותר עושה שימוש במונח "בידוד", כוונתו היא, ככל הנראה, להפרדה. בידוד, הוא אמצעי עונשי בו רשאי לנקוט קצין שיפוט כנגד אסיר שעבר על עבירות בית סוהר (סעיף 58(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971) (להלן - הפקודה). תקופת הבידוד מוגבלת ל-14 ימים. החזקת אסיר בהפרדה מתייחסת להימצאותו של אסיר בתא כשהוא לבדו או כשהוא נמצא בתא עם אסיר או אסירים אחרים שאף הם בהפרדה (סעיף 19א לפקודה); באשר להבחנה בין בידוד להפרדה לפני שאמצעי ההפרדה הוכנס לפקודה, ראו רע"ב 823/96 וענונו נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נא(2) 873). הפרדה, להבדיל מבידוד, יכול שתימשך תקופות ארוכות יותר. ניתן להחזיק אסיר בהפרדה אם הדבר נדרש לאחת מן המטרות הבאות: ביטחון המדינה, ביטחון בית הסוהר, שמירה על שלומם או על בריאותם של האסיר או אסירים האחרים ומניעת פגיעה ממשית במשמעת ובאורח החיים התקין בבית הסוהר (סעיף 19 לפקודה). כמו-כן השימוש בהפרדה מותר רק אם לא ניתן להשיג את המטרה בדרך אחרת. עוד יצוין, כי לא ניתן להחזיק אסיר בהפרדה לתקופה העולה על שישה חודשים, אלא אם בית המשפט הורה לעשות כן (סעיף 19ה לפקודה). כלומר, השאלה אם אסיר יוחזק בהפרדה אינה נתונה באופן בלעדי בידי שירות בתי הסוהר. אין לשכוח, כי אף החלטה של שירות בתי הסוהר להחזיק אסיר בהפרדה תקופות קצרות משישה חודשים נתונה לביקורת שיפוטית. מכאן, שאין יסוד לטענה כי ההליך אינו שקוף במידה מספקת.

3.דעתנו היא, כי העתירה דנא אינה מגלה עילה כלשהי להתערבותו של בית משפט זה. כידוע, בבוא בית המשפט לגזור את הדין אין הוא אמור להתחשב בתנאי הכליאה, שהרי עניין זה נתון בידי שירות בתי הסוהר. זהו הכלל, אלא שיש בצידו חריגים. כך למשל, ייתכן שבעת גזירת הדין יתחשב בית המשפט במצבו הרפואי של נאשם, אם מתברר כי צפוי שהלה ירצה את עונשו בבית החולים של שירות בתי הסוהר. חריג נוסף הוא המקרה של עבודות שירות. כמו כן, ייתכן שכאשר ידוע מראש, בשעת גזירת הדין, כי האסיר יהא טעון הגנה יביא הדבר להתחשבות מסוימת עת שהעונש נקבע על ידי בית המשפט (ע"פ 363/89 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מכל מקום, במקרה רגיל אין בית המשפט הגוזר את הדין יודע אותה שעה מה יהיו תנאי המאסר. לכן, הנושא של תנאי המאסר יתעורר, אם בכלל, רק לאחר שבית המשפט אמר את דברו באשר לעונש ולאחר שהנידון יחל לרצות את עונשו. ההסדר העיקרי, בצד חנינה או הקלה בעונש מידי נשיא המדינה, המאפשר קיצור העונש לאחר גזירת הדין (כולל הערעור) מצוי בחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן - החוק). אין שום סיבה שנביע עמדה בשאלה האם ועדות השחרורים לסוגיהן רשאיות להתחשב בתנאי הכליאה, שעה שבאות הן להפעיל את סמכויותיהן על פי החוק. אם כלל ניתן להתחשב בתנאי הכליאה, ברור שהדבר צריך להתברר על בסיס פרטני בכל מקרה ומקרה.

4.אי לכך, העתירה נדחית.