בג"ץ 6298/00 מאיר אברג'יל נ. מדינת ישראל

העורר הוא נהג של רכב מסחרי שביום 4.11.1999 היה מעורב בגרימת תאונת דרכים בה קופחו חייה של הולכת רגל. ביום אירוע התאונה נפסל העורר על-ידי קצין משטרה מלהחזיק ברישיון נהיגה. פסילה זו הגיעה לסיומה, כמצוות סעיף 47(ה)(1) לפקודת התעבורה, בתום 90 ימים, היינו בתאריך 4.2.2000. בקשת המאשימה לפסול את העורר לתקופה נוספת, לפני הגשת כתב האישום, נעתרה על-ידי בית המשפט לתעבורה, אך בית המשפט המחוזי ביטל החלטה זו ורישיון הנהיגה הוחזר לעורר. ביום 11.6.2000 הוגש נגד העורר, לבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע, כתב אישום, בשל עבירה של גרימת מוות ברשלנות. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט להורות על פסילת רישיונו של העורר עד לתום בירור משפטו. בית המשפט לתעבורה החליט (ביום 12.7.2000) לפסול את העורר לנהיגה כמבוקש, והערר שהגיש העורר על החלטה זו נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי.

בערר שלפניי משיג העורר על צדקת ההחלטה. בפי סניגורו שתי טענות עיקריות: האחת, כי בראיות המצויות לגבי נסיבות אירוע התאונה אין כדי לבסס את המסקנה שהעורר מסכן בנהיגתו את שלום הציבור; והשנייה, כי מאז הוחזר לעורר רישיון הנהיגה, בתום תקופת הפסילה המינהלית (בפברואר 2000), ועד להגשת כתב האישום, נהג העורר ברכבו ללא דופי וכי פסילתו מלהחזיק ברישיון בחלוף מספר חודשים לאחר תום הפסילה המינהלית מחמירה איתו יתר על המידה.

על מסוכנותו של נהג שהיה מעורב בתאונת דרכים ניתן ללמוד הן מעברו של הנהג והן מנסיבות האירוע שבעטיו הועמד לדין. מקובלת עליי טענתו של בא-כוח המאשימה כי נסיבות אירוע התאונה מצביעות על כך שבמקרה נשוא האישום חטא העורר ברשלנות בדרגה לא מבוטלת. ואולם עברו של העורר בנהיגת כלי רכב איננו מעיד עליו, בעליל, שהוא נהג מסוכן. העורר, כאמור, נוהג כלי רכב מסחרי במסגרת עבודתו. הוא עושה כן מזה כקרוב לעשרים שנה. יש לחובתו הרשעות לא מעטות בעבירות תעבורה אך עד למעורבותו בתאונה נשוא הדיון לא הואשם בגרימתה של תאונה כלשהי.

בכך בלבד לא הייתי רואה עילה מספקת להתערב בהחלטותיהן של ערכאות קמא. אכן, עיקר הקושי בעיניי נעוץ בהשתהות הניכרת של המאשימה בהגשת כתב האישום בלוויית הבקשה לפסול את העורר מהחזקת רישיון נהיגה עד לתום בירור המשפט. מעת סיום הפסילה המינהלית ועד להגשת כתב האישום חלפו כחמישה חודשים שבמהלכם נהג העורר באורח תקין. משמע, שגם אילו היה בסיס להאריך את תוקף פסילתו, לפני תום תקופת הפסילה המינהלית, אין הצדקה לעשות כן חודשים אחדים לאחר תום התקופה.

יצוין שערכאות קמא היו ערות לעובדה שהמאשימה השתהתה בהגשת כתב האישום הרבה מעבר למידה הראויה. לעניין זה סמכו על החלטת עמיתי הנכבד השופט חשין בבש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל (תקדין עליון 99(2) 64), שם נאמר, כי "השיקול של השתהות המשטרה והפרקליטות בהשלמת החקירה ובהגשת כתב-אישום יכול שיהיה לו משקל מסוים, אך שיקול זה יכול להיות בעל משמעות מכרעת רק במקרים גבוליים". על יסוד הנחייה זו לא ראו לייחס לעניין ההשתהות משקל ממשי בעניינו של העורר.

אני בכל הכבוד סבור, שלהשתהות בסיום החקירה ובהגשת כתב אישום נודעת משמעות רבה בבחינת השאלה אם ראוי לשוב וליטול מידיו של נהג את רישיונו, לרגל האשמתו בגרימת תאונת דרכים, גם בחלוף תקופה ארוכה מתום תקופת הפסילה המינהלית שהחלה ביום אירוע התאונה. ככלל מוטל על התביעה, אם מתכוונת היא לבקש הארכת תקופת הפסילה, להזדרז ולהגיש את כתב האישום בלוויית הבקשה לפני תום תקופת הפסילה המינהלית. כדי שבית המשפט ייענה לבקשת פסילה המוגשת בשיהוי מוטל על התביעה לשכנע את בית המשפט הן בכך שלשיהוי היתה, בנסיבות העניין, הצדקה מיוחדת, כגון שהחקירה היתה מורכבת ומסובכת מהרגיל, והן בכך שמסוכנותו של הנהג במקרה הנתון היא כה גדולה עד שיש בה כדי להכריע את הכף באיזון השיקולים. הדבר משול, בשינויים המתחייבים, למעצרו עד תום ההליכים של נאשם שנעצר בשלב החקירה. שחרורו של חשוד מן המעצר מהווה, כידוע, שיקול נכבד שלא להחזירו למעצר עם הגשת כתב האישום נגדו, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות העשויות להצדיק חריגה מהכלל.

בא-כוח המשיבה טען, כי על-פי חומר הראיות יש יסוד להניח שבסיומו של המשפט יורשע העורר בעבירה המיוחסת לו ואז יוטל עליו עונש של פסילת רישיון נהיגה לתקופה ארוכה. הטענה אינה ממין העניין. פסילת רישיון במסגרת גזר-דין מוטלת על נהג כעונש על העבירה בה הורשע, בעוד שפסילתו לפני הרשעה מיועדת להבטיח את שלום הציבור מפני מסוכנותו. כאשר אין בית המשפט משתכנע שהנהג מסכן בנהיגתו את שלום הציבור, אין עילה מוצדקת לפסלו מלהחזיק ברישיון הנהיגה שלו. כך בדרך כלל, קל וחומר במקרה כדוגמת המקרה שלפניי בו מבקשים ליטול מנהג את רישיון הנהיגה שלו חודשים אחדים לאחר שרישיון הנהיגה הוחזר לו ושבמהלכם המשיך לנהוג מבלי שנזקפו לחובתו עבירות נוספות כלשהן.

בפי בא-כוח המשיבה לא היה הסבר מניח את הדעת לעובדה שכתב האישום נגד העורר הוגש יותר משבעה חודשים לאחר מועד אירוע התאונה. בנסיבות אלו הגעתי למסקנה, כי גם בהנחה שהפסילה מלכתחילה היתה מוצדקת, שוב לא היה מקום לחזור ולפסול את העורר לאחר הגשת כתב האישום נגדו.

הערר מתקבל והחלטות בתי המשפט קמא מתבטלות. בית המשפט לתעבורה יחזיר לעורר את רישיונו.