בג"ץ 6299/97עלי יאסין נ. המפקד הצבאי באיו"ש

התבקשתי להחליט בעתירה לגילוי ראיות חסויות, במסגרת ההליכים בבג"ץ 6299/97, לפי סעיף 44 לפקודת הראיות.

בעתירה העיקרית נתבקש בית המשפט על ידי עותרים המשתייכים לארבע משפחות, המתגוררת בכפר עצורה אל שמאליה, לצוות על המשיב, הוא המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, להימנע מלהרוס או לאטום בתים בהם העותרים מתגוררים. לפי העתירה, המשיב מתכוון לבצע הריסה או אטימה של בתים אלה מן הטעם שבבתים אלה התגוררו ארבעה מחבלים שביצעו לאחרונה שני פיגועי התאבדות בירושלים. העותרים מעלים טענות שונות לגבי חוקיות ההחלטה להרוס בתים אלה, ובכלל זה טענה נגד הזיהוי של גופות המחבלים שביצעו את פיגועי ההתאבדות כבני משפחה של העותרים.

העתירה הובאה היום לדיון בפני הרכב שופטים של בית משפט זה (הנשיא א' ברק, השופטת ד' ביניש והשופט י' גולדברג). מן התשובה לעתירה התברר כי המשיב קיבל את ההחלטה נשוא העתירה על יסוד חומר שבחלקו הינו חומר גלוי, ואף נמסר לבאת-כוח העותרים, ובחלקו הינו חומר חסוי, שלא נמסר ואין נכונות לחשוף אותו. כמקובל במקרים מעין אלה שאל בית המשפט את באת-כוח העותרים אם היא מבקשת או מוכנה לכך שבית המשפט יעיין בחומר החסוי, בדלתיים סגורות, כדי שיוכל להתרשם ממנו לצורך הכרעה בעתירה. באת-כוח העותרים סירבה, וביקשה כי החומר החסוי יועבר לעיונו של שופט, שאינו נמנה עם ההרכב שדן בעתירה, כדי שיחליט בשאלת גילוי החומר לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. וכך הועברה שאלה זאת להחלטתי.

בפתח הדיון שמעתי טענותיהם של באי-כוח הצדדים לגבי מהות החומר שנמסר לעותרים ומהות החומר שנסתר מעיניהם. כפי שהתברר, המשיב חשף בפני העותרים את החומר בנוגע לזיהוי המחבלים מן המקורות הבאים: את זכרונות הדברים וההודעות שנגבו על ידי המשטרה, לרבות מאחים של המתאבדים, וכן את הממצאים של הבדיקה הפתולוגית הראשונה, הבדיקות הגנטיות ובדיקות פתולוגיות משלימות. כמו כן חשף המשיב בפני העותרים כמעט את כל החומר בדבר מגורי המחבלים בבתים בהם מתגוררים העותרים.

לגבי החומר החסוי שהיה בפני המשיב, אותו מבקשים העותרים לראות, הוצגה בפני תעודה בדבר ראיות חסויות, לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, חתומה ביום 5.11.97 בידי ראש הממשלה ומ"מ שר הבטחון. תעודה זאת מטילה חסיון על מידע שחשיפתו עלולה לפגוע במקורות המידע של השב"כ, שיטות הפעולה שלו או זהות עובדיו.

בהתאם לסעיף 44 לפקודת הראיות שומה עלי להחליט אם הצורך לגלות את החומר החסוי לשם עשיית הצדק עדיף על הצורך למנוע פגיעה בבטחון המדינה.

עיינתי בחומר החסוי ושמעתי הסברים מאת עובד השב"כ המכונה אהוד, הוא שנתן את התצהיר התומך בתשובה שניתנה על ידי המשיב לבית המשפט. הגעתי למסקנה כי גילויו של חומר זה עלול לחשוף מקורות מידע של השב"כ ושיטות פעולה שלו באופן שיגרום פגיעה ממשית וקשה בבטחון המדינה. מן הצד השני הפגיעה האפשרית בעותרים, כתוצאה מאי-גילוי חומר זה, הינה מוגבלת, שהרי חומר זה לא יהיה בפני ההרכב הדן בעתירה, בגלל הסירוב של באת-כוח העותרים להצגת החומר בפני ההרכב, ולפיכך יהיה על ההרכב להכריע בעתירה על יסוד החומר הגלוי בלבד וטענות המשיב, כפי שהן מוצגות בכתב התשובה. לאחר ששקלתי את מהות החומר שנחשף ואת הפגיעה האפשרית בבטחון המדינה, כתוצאה מחשיפת החומר החסוי, כנגד הצורך לעשות צדק עם העותרים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה לגלות את החומר החסוי.

שאלתי את באת-כוח המשיב מה עוד ניתן לגלות לעותרים מתוך החומר החסוי, שעדיין לא נאמר בכתב התשובה, והיא מסרה לי בתגובה הודעה שאני מביא אותה כלשונה להלן:

"החומר החסוי עליו מסתמכת החלטת המפקד הצבאי, הוא המשיב, כולל מידע מודיעיני חסוי בדבר זיהויים הודאי של חמשת המתאבדים ובכלל זה ארבעת המתאבדים תושבי הכפר עצורה-אל-שמאליה, הם נשוא עתירה זו. מידע זה מקורו ממקורות שונים מוצלבים ומהימנים.

על פי מידע מודיעיני חסוי זוהתה בודאות גם תמונתו של המתאבד, תאופיק יאסין, בנו של העותר מס' 1.

המידע המודיעיני החסוי כולל ידיעות על פעולותיה של חוליית מבוקשי החמאס, הם 4 המתאבדים בפיגועי ההתאבדות בירושלים. מהמידע המודיעיני החסוי עולה כי קיימות ידיעות לגבי מעורבותם של חברי חוליית החמאס הצבאית הנ"ל בפעילות צבאיות לרבות ידיעות על כוונה לבצע פיגועים ובכלל זה פיגועי התאבדות.

בחומר החסוי קיים מידע מודיעיני שהוביל לזיהוי המתאבדים עוד בשלב של לפני ביצוע הבדיקות הגנטיות, ולפי חומר זה אחד המתאבדים זוהה בודאות עוד קודם לביצוע הבדיקות הגנטיות."

המסקנה היא שאני דוחה את הבקשה לגילוי החומר החסוי. ההרכב הדן בעתירה ימשיך וידון בה על יסוד החומר הגלוי וטענות הצדדים.