פרטי ההליך
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6313/01
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערערים:
1. עזבון
המנוח אלעד שיאון ז"ל
2. ניצה שיאון
3. דוד שיאון
נ ג ד
המשיבים:
1. הכשרת
היישוב חברה לביטוח בע"מ
2. "אבנר" אגוד לביטוח נפגעי תאונות דרכים בע"מ
ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.7.01
בת.א. 2296/00 שניתן על-ידי כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור
תאריך הישיבה:
ט"ו באדר התשס"ו
(15.3.06)
בשם המערערים:
עו"ד חיים מנדלבאום; עו"ד אבי בן יהודה
בשם המשיבים:
עו"ד אהוד גוט; עו"ד שלמה שטיינר;
פרופ' דניאל מור
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1.המנוח אלעד שיאון ז"ל נהרג, בשנת 1999, בתאונת דרכים, והוא בן 25 שנים. המערערים – עזבונו והוריו – הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). התביעה כללה ראשי נזק שונים, ובכלל זה, ראש הנזק של אובדן יכולת השתכרות "בשנים האבודות" – הן השנים שבהן צפוי היה המנוח לעבוד אלמלא קוצרה תוחלת חייו עקב התאונה.
המערערים, הם עצמם, פנו לבית המשפט המחוזי, וביקשו כי התביעה בראש-הנזק של "השנים האבודות" - תימחק. וכל כך למה? משום שידעו הם, כי בית המשפט המחוזי לא יוכל לפסוק להם פיצוי בגין ראש נזק זה, וזאת לאור הלכת גבריאל (ע"א 295/81 עיזבון המנוחה שרון גבריאל נ' דניאל גבריאל , פ"ד לו(4) 533). לכן, ביקשו הם כי בית המשפט המחוזי יורה על מחיקת התביעה בראש-הנזק של "השנים האבודות", וכך תיפתח בפניהם הדלת להגשת ערעור לבית המשפט העליון, אשר במסגרתו יתבקש בית-המשפט לסטות מהלכת גבריאל . המשיבים התנגדו לבקשת המחיקה.
2.וכך פסק בית המשפט המחוזי:
"לדידי אין רלוונטיות לרצונם של התובעים לערער על פסק דין שיינתן, ואין בכוונתי לדון בשאלה האם תקום להם זכות לערער אם לאו.
מבחינת ההלכה של 'השנים האבודות', נשוא סעיף 12 לכתב התביעה, הרי אין עילת תביעה על פי פסה"ד בענין שרון גבריאל, ומכאן שעל פי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי ניתן למחוק אותו סעיף מכתב התביעה. אין מקום לשמוע ראיות כלשהן כאשר ההלכה בעניין ברורה".
בית המשפט קמא המשיך והכריע גם ביחס לראשי נזק אחרים, ופסק למערערים פיצוי בגין נזק לא ממוני ובגין הוצאות קבורה ומצבה.
3.כנגד פסק-דין זה הוגש הערעור שבפנינו. עיקר הערעור בנוסחו המקורי – עתירה לשינוי הלכת גבריאל , ולהכרה בזכות העיזבון לתבוע פיצויים בגין אובדן יכולת השתכרות "בשנים האבודות". בהודעת הערעור המקורית נכללו השגות נוספות, אולם אלה נזנחו בסיכומים.
המשיבים מצדם טענו, כי דין הערעור להידחות, וזאת ממספר טעמים. ראשית , בבית המשפט המחוזי לא נתקיים דיון בשאלת הפיצוי בגין "השנים האבודות", ולא הובאה כל תשתית ראייתית לביסוס טענות המערערים בעניין זה. בנסיבות אלה, סברו המשיבים כי אין מקום לקיים בבית משפט זה דיון "תיאורטי" בנוגע להלכת "השנים האבודות". שנית , המשיבים גרסו כי המערערים זכו למעשה בסעד שביקשו הם עצמם בבית המשפט קמא – מחיקת התביעה – ולכן אין הם רשאים לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. ושלישית , טענו המשיבים, כי לגוף הדברים, אין לסטות מן ההלכה שנקבעה בפרשת גבריאל .
4.מסתבר, כי המשיבים עתרו כבר, בפני כבוד הרשם של בית משפט זה (עודד שחם), למחיקת הערעור על הסף. את בקשתם ביססו על שני הטעמים הדיוניים המוזכרים לעיל, לאמור – הטענה כי לא הונחה בבית המשפט המחוזי תשתית עובדתית לקיומו של נזק "בשנים האבודות", והטענה הנוספת, כי המערערים קיבלו בבית המשפט המחוזי את הסעד אותו ביקשו, ולכן אין הם בבחינת "נפגעים" מפסק הדין, הרשאים לערער עליו. כבוד הרשם, בהחלטה מפורטת, דחה את בקשת המחיקה. בין היתר ציין כבוד הרשם, כי המערערים אכן "נפגעו" מפסק הדין, במובן זה שמבוקשם בכל הנוגע לפיצוי בראש הנזק של "השנים האבודות" לא ניתן להם. העובדה כי בית המשפט נעתר לבקשת המערערים, בשאלה הדיונית בדבר המתכונת בה ראוי להמשיך ולנהל את ההליך, אין בה – כך קבע כבוד הרשם – כדי לשלול את מעמדם כ"נפגעים" מפסק הדין. שהרי, אין הם מבקשים להשיג על אותו פן דיוני שבהחלטה, כי אם על היסוד המהותי שבה. בשום שלב, כך הדגיש כבוד הרשם, לא זנחו המערערים את טענתם המהותית כי יש לסטות מהלכת גבריאל – אדרבא, הם שבו וחזרו עליה בכל שלבי ההליך. אשר לטענה כי המערערים הביאו ל"קיצור דרך" דיוני, קבע כבוד הרשם כי אין בכך כדי לחתור תחת זכות הערעור, וכי אם סבורים המשיבים כי שגה בית המשפט בהחלטתו למחוק את התובענה בטרם שמיעת ראיות, הרי ש"טענה כזו היא לכל היותר טענה ערעורית בנוגע לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בניהול ההליך שבפניה".
5.המשיבים בתשובתם כאן חזרו, כאמור, על הטענות שהעלו בפני כבוד הרשם. עם זאת, על החלטתו של כבוד הרשם הם לא ערערו; מכל מקום, גם לגופו של עניין, נימוקיו של כבוד הרשם יפים הם ולאורם יש לדחות את טענות המשיבים בעניין זה. ניתן להוסיף ולציין, כי על-פי הוראת תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, רשאי בית המשפט לצוות, בכל עת ואף ביזמתו שלו, על מחיקת כתב תביעה שאינו מגלה עילת תביעה. במקרה שבפנינו, סבר בית המשפט המחוזי כי גם אם יוכיחו המערערים את העובדות שטענו להן, לא יוכלו לזכות בסעד שביקשו. ואכן, "תביעה שסופה להידחות, אפילו יוכיח התובע את כל העובדות שהסתמך עליהן, מה טעם לגבות ראיות להוכחתה, ולשמעה?" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, 1995) 384). התוצאה היא, כי על אף הסיטואציה החריגה, שבה המערערים הם שביקשו למחוק את תביעתם-שלהם בכל הנוגע לראש-הנזק של "השנים האבודות", הרי שאין מניעה מלדון בערעורם, כאשר אם תתקבל טענתם בסוגיה זו, ניתן יהיה להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, לצורך שמיעת ראיות ודיון לגופו של עניין.
6.נותרה אפוא השאלה המהותית, והיא – שאלת זכותו של העיזבון לפיצויים בגין "השנים האבודות". בעניין זה, חל בינתיים שינוי בתשתית הנורמטיבית. בע"א 140/00, 550/01 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובה היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ , פ"ד נח(4) 486, נקבע כי יש להכיר בזכאותו של הניזוק לפיצויים בגין שנות ההשתכרות האבודות, וזאת, הן בתביעת הניזוק-החי והן בתביעת העיזבון. שינוי זה בהלכה הוביל לכך שהצדדים הגישו סיכומים משלימים מפורטים, וכמו-כן, נשמעו טענותיהם בעל-פה בדיון שקיימנו. לאור ההלכה שנפסקה בעניין אטינגר , הוסבה המחלוקת לחזית אחרת: האם להלכת אטינגר תחולה רטרוספקטיבית על תיקים תלויים ועומדים; והאם חלה הלכה זו על תביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. שתי השאלות הללו התעוררו גם בשורה של תיקים אחרים, ובית משפט זה השיב לשתיהן בחיוב. ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אלחמיד ז"ל (טרם פורסם) נפסק כי להלכת אטינגר תחולה רטרוספקטיבית. בע"א 8022/00, 8156/00 רז נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם) נפסק כי ההלכה חלה גם על תביעות שעילתן בחוק הפיצויים. יודגש, כי עיקר הטיעונים המועלים על-ידי הצדדים בערעור זה, בנוגע לשתי השאלות הללו, הועלו גם באותם תיקים שבהם ניתנו פסקי-הדין האמורים, וכן בכתבי מלומדים (ראו למשל י' גלעד, "בעקבות פסק-דין עיזבון אטינגר – לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי 'השנים האבודות'" עלי משפט ד (תשס"ה) 47; ד' מור, "הילכת אטינגר – אנטומיה של פסק-דין שנוי במחלוקת" עלי משפט ד (תשס"ה) 101). טיעונים אלה ראויים הם להישקל, ואכן נשקלו במסגרת ההכרעה בעניין סולל בונה (לעניין התחולה הרטרוספקטיבית) ובעניין רז (לעניין התחולה על תביעות לפי חוק הפיצויים). משכך, המסקנות אליהן הגענו באותן פרשות יפות הן גם לענייננו.
משכך, לא נותר לנו אלא להורות על קבלת הערעור ועל החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, לצורך דיון לגוף העניין בראש הנזק של השנים האבודות על-פי המתווה הנורמטיבי הקיים.
הערעור מתקבל אפוא. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק :
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופט ס' ג'ובראן :
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.
ניתן היום, כ"ט באדר התשס"ו
(29.3.06).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט