בג"ץ 6313/01 עזבון המנוח אלעד שיאון ז"ל נ. הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ

בפניי בקשה למחיקת הערעור שבכותרת.

1.(א) ברקע הבקשה מצויים ההליכים הבאים. המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם כתוצאה מתאונת דרכים שבה נהרג בנם, אלעד שיאון ז"ל. בין השאר, תבעו המערערים בכתב התביעה פיצוי בגין הפסד שנגרם להם ב"שנים האבודות". כן תבעו המערערים פיצויים בגין נזקים ממוניים שונים שנגרמו להם.

המערערים היו ערים לכך, שעל פי ההלכה הפסוקה, אשר נפסקה בע"א 295/81 עזבון גבריאל ז"ל נ' גבריאל פ"ד לו(4) 533, לא עומדת להם עילת תביעה נגד המשיבים תחת ראש הנזק של השנים האבודות. משכך, ונוכח העובדה שלבית המשפט המחוזי לא עומדת סמכות לסטות מהלכה זו, בהיותו כפוף לה, פנו המבקשים בבקשה לבית המשפט המחוזי לכך שימחוק את תביעתם בראש נזק זה. המבקשים הדגישו בפנייתם, כי בכוונתם לערער על החלטה כאמור בדבר מחיקה, וכי פנייה לבית המשפט העליון היא הדרך היחידה להביא לשינוי בהלכה לעניין זה. כן טענו המבקשים, כי בנסיבות אלה בקשתם למחיקת התביעה מוגשת בלית ברירה, נוכח העובדה שבעת הגשת הבקשה לאעומדת להם עילת תביעה בראש נזק זה.

(ב) המשיבים התנגדו לבקשה האמורה. עמדתם היתה, כי לצורך מתן פסק דין בבית משפט קמא, כמו גם בבית המשפט העליון, יש צורך בתשתית עובדתית. המשיבים ביקשו כי בית המשפט יאפשר להם להוכיח כי לעזבון לא נגרם נזק גם אם בוחנים את ראש הנזק של השנים האבודות, וטענו כי בנסיבות אלה אין מקום ל'קיצור דרך', כפי שהגדירו את הצעת בא כוח המערערים. המשיבים טענו, כי בכל מקרה למערערים לא תעמוד זכות ערעור אם ייעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המחיקה שהוגשה לו.

(ג) בית המשפט המחוזי (השופטת מ' שידלובסקי אור) נעתר לבקשת המערערים. בפסק דינו, ציין בית המשפט כי "לדידי אין רלוונטיות לרצונם של התובעים לערער על פסק דין שיינתן, ואין בכוונתי לדון בשאלה האם תקום להם זכות לערער אם לאו". בית המשפט קבע, כי על פי פסק דין גבריאל הנ"ל לא עומדת למערערים עילת תביעה בכל הנוגע לשנים האבודות. משכך, ניתן למחוק עניין זה מכתב התביעה, ואין מקום לשמוע ראיות כלשהן באשר ההלכה לעניין זה ברורה.

(ד) ההליך שבכותרת הוא ערעור, אשר ברובו מופנה כנגד מחיקת התביעה על הסף כאמור. המשיבים עותרים למחיקתו של הערעור על הסף. לטענתם, המבקשים קיבלו את הסעד אשר ביקשו, הוא מחיקת ההליך בו נקטו. משכך, אין לראות במערערים משום "נפגעים" מפסק דינו של בית משפט קמא, הרשאים לערער עליו. המשיבים טוענים עוד, כי בהעדר תשתית עובדתית המלמדת כי למערערים אמנם נגרם נזק בגין "השנים האבודות", אין בסיס לטענת המערערים כי יש לשנות את ההלכה.

2.נקודת המוצא היא, כי כל מי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה, והוא נפגע על ידי פסק הדין, רשאי לערער עליו. דרישה זו לכך שהמערער יהא "נפגע" אינה מופיעה באופן מפורש בדין החקוק ואינה מוגדרת בו. סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה קובע כי פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות. באופן דומה, סעיף 41 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984) קובע כי פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות לבית המשפט העליון, אך אינו קובע מי רשאי להגישו. עם זאת, התפיסה היסודית בכל הנוגע לערעור היא כי "אינו יכול לערער מי שלא 'נפגע' מפסק הדין" (דברי הנשיא מ' שמגר בע"א 761/85 ליפשיץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה , פ"ד מו(1) 342, בפיסקה 4 לפסק הדין). מטרתה של דרישה זו היא להבטיח, כי רק מי שיש לו אינטרס אמיתי ולגיטימי בהתדיינות ייהנה מן הזכות לערער (ראו, לעניין זה, 5 Am.

Jur ., Appellate Review (Rochester, 1995) at p. 46 ). במלים אחרות, מטרתה של דרישה זו היא לקבוע את חוג בעלי "זכות העמידה" לצורך הגשת ערעור על פסק דין.

3.(א) מיהו נפגע? בספרות נאמר, כי נפגע פירושו "כי בעל הדין ביקש מבית המשפט מתן סעד, ומבוקשו לא ניתן לו, או לא ניתן לו במלואו , או שבית המשפט נתן לבעל דין אחר סעד נגדו..." (י.זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש. לוין), בעמ' 805. ההדגשה הוספה). ההלכה היא, כי "יש לאפשר לבעל דין 'בפועל' שנפסק נגדו לערער על החלטה" (דברי השופט ש' לוין בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 670 ההדגשה הוספה).

(ב) אין חולק, כי המערערים תבעו בבית המשפט המחוזי פיצוי בגין ראש הנזק של "השנים האבודות". אין חולק גם, כי מבוקשם זה לא ניתן להם. תביעתם לעניין זה סולקה על הסף. ברי, כי מנקודת מבט זו, המערערים הם "נפגעים" מפסק הדין, ועל כן נתונה להם זכות העמידה לערער עליו. פסק הדין משקף פגיעה באינטרס ממוני של המערערים. פגיעה זו מתבטאת בחסרון כיס, ביחס לנתבע על ידם. אין הוא שונה, מבחינה זו, מפסק דין המטיל חיוב כספי על בעל דין, תוך דחיית טענותיו כי אין מקום לחייבו. בכל אחד ממקרים אלה, ברי כי המדובר ב"נפגע" מפסק הדין.

(ג) המשיבים מפנים לעניין זה להגדרה של "נפגע", המצויה בפסיקה, לפיה נפגע הוא מי "שיש לראות בעל דין כנפגע, אם טען בערכאה מושא התקיפה את היפוכה של התוצאה, שנתקבלה בערכאה זו" (דברי השופט ש' לוין ע"א 173/84, בן-ציון נ. הנאמן על נכסי יהושע בן-ציון, בפשיטת רגל ואח', פד"י ל"ט (3), 757, 762). טענתם היא, כי המערערים הם שביקשו כי יינתן פסק דין המוחק את תביעתם בעילה הנוגעת לשנים האבודות. לטענת המשיבים, יש לראות את המערערים כמי שזכו בדין וקבלו את את מלוא הסעד שביקשו, הוא מחיקת ההליך על הסף. בשל כך, טוענים המשיבים, אין המערערים בבחינת "נפגעים" מפסק הדין, ועל כן אינם רשאים לערער על פסק הדין (ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי נ' אברהמי פ"ד נ(1) 441, 447).

(ד) אין בידי לקבל טענה זו. אמת, החלטת בית משפט קמא תואמת את שביקשו המערערים. ברם, בכך אין כדי לשלול את מעמדם של המערערים כ"נפגעים" מפסק הדין. הבקשה למחיקת ההליך על הסף היתה מכוונת לתכלית דיונית . בכל הנוגע לפן הדיוני, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת לעניין המתכונת בה ראוי להמשיך ולנהל את ההליך. המערערים סברו, כי אין מקום לשמיעת ראיות, בשלב הנוכחי, נוכח העובדה שעל פי ההלכה הפסוקה הקיימת אין להם עילה מוכרת בדין. משכך, ביקשו המערערים להביא את הדיון לסופו, על מנת שיוכלו להעלות את טענותיהם בנוגע לקיומה של עילת תביעה בפני הערכאה המוסמכת לשנות את ההלכה, היא בית המשפט העליון. לעומתם, המשיבים ביקשו לקיים תחילה שמיעה של הראיות, בטענה כי שמיעה כזו תלמד כי בלא קשר להלכה הפסוקה לא עומדת למערערים עילת תביעה בנסיבות העניין.

במחלוקת זו , הכריע בית המשפט המחוזי לטובת המערערים. בכל הנוגע למחלוקת זו , יתכן כי אין המערערים יכולים להעלות טענה ערעורית. מפן זה של ההחלטה לא נפגעו המערערים, אשר קיבלו את כל מבוקשם הדיוני, באשר התובענה נמחקה בלא שנשמעו ראיות בנוגע לראש הנזק של "השנים האבודות". לכן, אם היה מוגש ערעור לעניין זה, ניתן היה לשקול העתרות לבקשה למחיקתו אם היתה מוגשת (ראו, לקו מחשבה דומה בנסיבות דומות, Parks v. Collins 736 F.2d 313 (1984) ).

(ה) ברם, ערעורם של המערערים אינו מופנה כלפי הפן הדיוני האמור. הוא מופנה כלפי היסוד המהותי להכרעת בית משפט קמא, הוא הילכת גבריאל , אשר אינה מכירה בזכות המהותית לפיצוי בגין ה"שנים האבודות". בנקודה זו, עמדת המערערים היא כי יש מקום לשינויה של הלכה זו, וכי יש לפסוק לטובתם פיצוי בגין ראש נזק זה. עמדה ברורה זו בוטאה באופן חד משמעי בבית המשפט המחוזי. היא בוטאה בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט. היא הודגשה בבירור בבקשת המחיקה שהוגשה על ידי המערערים, בה הם מדגישים, יותר מפעם אחת, את כוונתם לערער על סילוק תביעתם על הסף. בקשת המחיקה אינה משקפת נסיגה מטענה זו או ויתור עליה. היא אינה מצביעה על זניחתה. ההיפך הוא הנכון. היא מצביעה על נחישותם של המערערים להעלותה, בדרך הדיונית הנכונה על פי השקפתם, בפני ערכאת הערעור.

(ו) מסקנתי כי אין מקום למחיקת הערעור חרף העובדה שבקשת המחיקה בבית המשפט המחוזי הוגשה על ידי המערערים מעוגנת בעקרונות כלליים לעניין הגשת ערעור. לא מצאתי בפסיקה המקומית מקרים דומים למקרה שבפניי, אשר יכולים להוות אסמכתא ישירה להחלטה זו. עם זאת, מצאתי חיזוק להחלטתי בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט הפדרלי לערעורים של מחוז קולומביה, אשר הגיע לתוצאה זהה במקרה דומה מאד.

בפרשת Natural Resources Defense Council v. Pena 147 F.3d 1012 (1998) , ניתן על ידי ערכאה דיונית צו מניעה זמני כנגד הנתבע באותה פרשה. הנתבע פנה לאותה ערכאה על מנת שזה יתן צו מניעה קבוע באותם תנאים, כדי שיוכל לפנות לערכאת הערעור במהירות בערעור על פסק הדין בתביעה העיקרית. בבקשה שהוגשה לערכאה הדיונית, צויינה מפורשות הכוונה לערער על פסק הדין הסופי. הערכאה הדיונית נעתרה לבקשה ונתנה פסק דין סופי. הוגש ערעור.

גם על פי הדין בארה"ב, זכות העמידה להגיש ערעור נתונה למי שנפגע מפסק דין ( aggrieved בלע"ז). על רקע זה, המשיבים בערעור שם טענו, כי המערערים לא נפגעו מפסק הדין, שכן פסק הדין ניתן על פי בקשתם. הטענה נדחתה. בית המשפט שלערעור פסק, כי הנתבע לא ויתר על זכות הערעור בכך שביקש מן הערכאה הדיונית מתן פסק דין סופי.לפיכך, נדחתה הטענה כי לנתבע אין מעמד להגיש ערעור בנסיבות העניין, תוך שבית המשפט מעיר כי טענה זו exalts form " over substance " (בעמוד 1018). בית המשפט הוסיף, כי המערער שם ציין מפורשות כי בכוונתו לערער על פסק הדין, ובנסיבות אלה, אין לומר כי ויתר על זכות הערעור שלו (בעמוד 1019).

(ז) בנסיבות אלה, איני סבור כי בקשת המחיקה שהוגשה לבית משפט קמא משנה את העובדה, כי המערערים נפגעו גם נפגעו מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. תביעתם לפיצוי בגין השנים האבודות סולקה על הסף. הם לא זכו בפיצוי אותו תבעו, ואשר עליו לא ויתרו בשום שלב. מצב דברים יסודי זה לא השתנה בעקבות הבקשה שהוגשה על ידי המערערים, ועל כן אין בבקשה זו כדי לשנות את מעמדם כנפגעים.

5.(א) טענה אחרת של המשיבים היא, כי יש בדרך הדיונית שנקטו המערערים משום קיצור דרך, שלא כדין, אשר תכליתו היתה לסלול את דרכם של המערערים לבית המשפט העליון. נימוק זה מבוסס על דבריו של בית המשפט העליון בבג"צ 2795/96 חלמיש נ' המוסד לביטוח לאומי,

תקדין עליון 96(2) 102, שם פנה בעל דין במישרין לבג"צ בעניין שבו היתה סמכות לבית הדין לעבודה. עתירתו נדחתה על הסף בידי בית המשפט העליון, אשר פסק כי

"לא ייעשה כזאת במקומותינו. בזבוז זמנו וכספו של העותר אין בהם טעם מספיק כדי להתגבר על הוראת החוק הקובעת כי הסמכות הייחודית בעניין זה נתונה לבית הדין לעבודה. בית משפט זה אינו אמור לבוא במקומו של בית הדין לעבודה, מטעם זה או מטעם אחר, אלא רק לבקר פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, כדי לברר שמא נפלה בו טעות משפטית מהותית. אנא היינו מגיעים לו קיומה של הלכה שאינה נוחה לאדם, בבית הדין לעבודה או בבית המשפט האזרחי, היה טעם טוב לדלג בעניין זה מעל הערכאה המוסמכת לפי החוק באותו עניין, ולהגיע במישרין אל בית המשפט העליון, כדי שידון בעניין כערכאה ראשונה?"

דברים אלה אינם רלוונטיים למקרה שבפניי. אין המדובר בהבאת המקרה לבית המשפט העליון כערכאה ראשונה. המערערים פנו לבית המשפט המחוזי, הוא הערכאה המוסמכת לדון בעניין. הם לא דילגו על הערכאה המוסמכת לדון בעניין. מכאן, כי אין בפסק הדין האמור, בו נדחתה העתירה על הסף, כדי להשליך על ענייננו.

(ב) אמנם, המערערים החישו את שמיעת הערעור בעניינם, בכך שביקשו את סילוק ההליך על הסף. ברם, אין באפקט זה של פעולת המערערים כדי להביא למחיקת הערעור. תוצאה זו של החשת סיומו של ההליך מובנית בהחלטה למחוק תובענה בהעדר עילה לפי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, באשר החלטה כזו מבוססת על קביעה, שגם אילו היו העובדות הנטענות לביסוס העילה מוכחות במלואן, אין בנמצא עילה מצד הדין אשר מאפשרת היענות לתביעה.

אכן, המשיבים רשאים לטעון (ודומה כי לשם כך עליהם להגיש ערעור או ערעור שכנגד), כי בית המשפט קמא טעה בהחלטתו, וכי היה עליו לשמוע ראיות, ואחרי כן להחליט בדבר קיומה של עילה. ברם, טענה כזו היא לכל היותר טענה ערעורית בנוגע לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בניהול ההליך שבפניה. אין היא טענה היורדת לשורש גיבושה של זכות ערעור, בשל החשת ההליך הנובעת מסילוק התובענה בהעדר עילה. ממילא אין בטענה זו כדי לבסס את הבקשה שבפניי למחיקת הערעור.

(ג) אוסיף, כי לעניין זה, איני סבור כי בנסיבות העניין יש חשיבות לכך שבית המשפט פעל על פי בקשה מצד המערערים, הם התובעים בבית משפט קמא.

אמנם, במבט ראשון יש דבר מה יוצא דופן בכך שבעל דין מבקש סילוק על הסף של הליך שהוא עצמו הגיש. לכאורה, זו פעולה הנוגדת את האינטרס של בעל הדין בבירור ההליך שהגיש, ועל כן יכולה אולי לעורר סימן שאלה. על רקע זה אולי ניתן להבין את טענות המשיבים, המרמזים על כך שהפרקטיקה הדיונית שנקטו המערערים היא שימוש לרעה בהליכי משפט.

עם זאת, ראייה לכאורית זו אינה בהכרח נכונה. בלא לנקוט עמדה לגופן של עמדות הצדדים בבית משפט קמא, או ביחס להחלטת בית המשפט בהן, ברי כי המערערים לא היו מעוניינים בבירור ראייתי מקיף, ויתכן אף ממושך, אשר בדיעבד היה יכול להתברר כחסר תוחלת, נוכח הילכתו של בית המשפט העליון בסוגיית "השנים האבודות". הם העדיפו לברר תחילה את הסוגייה העקרונית העומדת בבסיס תביעתם. עיון בעמדות הצדדים בבית המשפט המחוזי מעלה כי היה לעניין זה מעין היפוך יוצרות, בגידרו דווקא הנתבעים, הם המשיבים בהליך שבכותרת, התנגדו לסילוקו על הסף של ההליך שננקט נגדם, ועמדו על בירורו הענייני. תיאור זה אינו מלמד על חוסר תום לב דיוני מצד מי מן הצדדים, או על שמוש לרעה בהליכי משפט. הוא מצביע אך על מחלוקת דיונית לגיטימית לעניין הדרך היעילה והנכונה לברר את ההליך. איני סבור כי עמדת המערערים במחלוקת זו, אשר נתקבלה על דעת בית המשפט, יכולה להוות בסיס לסילוקו של הערעור שהגישו על הסף.

זאת ועוד, הסמכות בבקשה לסילוק על הסף מסורה לבית המשפט. סמכות זו יכול שתהיה מופעלת גם ב יזמת בית המשפט (ע"א 109/84 ורבר נ' אורדם תעשיות בע"מ פ"ד מא(1) 577, 580). סמכות זו מאפשרת לבית המשפט להימנע משמיעת ראיות כאשר הדבר מיותר, בהעדר עילת תביעה. תכליתה של סמכות זו אינה משתנה על פי זהותו של מי שמבקש להפעילה – התובע, הנתבע או בית המשפט. ממילא, גם הזכות לערער על פסק דין שניתן תוך הפעלת סמכות זו אינה צריכה להיות מושפעת מזהות היוזם של מחיקת ההליך. המבחן אינו זהותו של יוזם המחיקה. המבחן הוא קיומה של פגיעה במערער כתוצאה מהחלטת בית המשפט. כמוסבר, פגיעה כאמור קיימת גם קיימת בנסיבות עניין זה.

6.המערערים עתרו לאיחוד הדיון בתיק שבכותרת ובע"א 550/01 וע"א 140/00, ואשר גם בהם התעוררה הסוגיה של "השנים האבודות". ברם, בשני התיקים הנזכרים הגשת הסיכומים הושלמה, והם בשלים לדיון. במצב זה, איני סבור כי יש מקום שהטיפול בהם יעוכב עד להגשת הסיכומים בתיק שבכותרת, ועל כן, איני רואה מקום לאיחוד המבוקש בשלב הנוכחי.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המשיבים ישאו בהוצאות המערערים בבקשה זו בסך 5,000 ₪. לסכום זה יצורפו מע"מ כדין, וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.