בג"ץ 634/97 נקש אילן נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה

ביום 14.11.96 הוצא צו הריסה מנהלי על-ידי יו"ר המשיבה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 (להלן "החוק"). הצו הוצא נגד מבנה פלדה בשטח 286 מ"ר שהוקם בלא היתר בלב השוק העירוני בבני-ברק (להלן: "המבנה"). יצויין, כי צו זה (להלן: "הצו") החליף צו קודם שהוצא ביום 20.10.96 ובוטל נוכח טענה, כי לא נחתם על ידי יושב ראש המשיבה, כנדרש בחוק (להלן: "הצו הקודם").

המבקשים, שפנו תחילה לבית המשפט לעניינים מקומיים בבני ברק (כב' השופטת ז' אגי) בבקשה לביטול הצו הקודם, פנו לאחר מכן בבקשה לביטול הצו שהחליפו. הם העלו שלוש טענות כביסוס לבקשתם: ראשית - כי הצו שהחליף את הצו הקודם, בטל בשל העובדה שהוצא במהלך דיון על תוקפו של הצו הקודם ובשל הטענה שלא ניתן להוציא צווי הריסה חדשות לבקרים; שנית - הצו קובע כי שטח המבנה הוא 286 מ"ר. נתון זה אינו נכון והוא עומד בסתירה לתוצאות מדידה שבוצעה על-ידי מודד מוסמך מטעמם של המבקשים; ושלישית - המבנה הושלם ולפיכך הצו אינו נחוץ למניעת עובדה מוגמרת. לכן מתקיים במקרה זה הסייג הקבוע בסעיף 238א (ח) לחוק המצדיק את ביטול הצו.

בית המשפט לעניינים מקומיים בבני ברק (כב' השופטת ז' אגי) דחה את בקשתם של המבקשים: בית המשפט לא מצא פסול בהוצאת הצו ובביטול הצו הקודם. עוד קבע בית המשפט, כי חזקת התקינות עומדת לזכותה של המשיבה, כל עוד לא סתרו אותה המבקשים. בית המשפט הוסיף, כי אף אם נפלה טעות בקביעת שטח המבנה שנועד להריסה הרי אין חולק על מיקומו של מבנה זה ועל זיהויו, כמו גם על העובדה שנבנה בלא היתר. מכל מקום, טעות בקביעת שטחו של מבנה שנועד להריסה אינה באה בגדרן של שתי העילות המוגדרות לביטול צו הריסה מנהלי, עילות הקבועות בסעיף 238א (ח) לחוק. באשר לטענה, לפיה המבנה מאוכלס ולפיכך התקיימה אחת העילות לביטול צו הריסה לפי סעיף 238א (ח), קבע בית המשפט, כי על המבקשים היה להראות, כי לא התקיימו במבנה התנאים המנויים בסעיף 238א (א) (3) לחוק, דהיינו שביום הוצאת הצו היה המבנה מאוכלס למעלה מ - 30 יום. הואיל והמשיבים הסתפקו באמירה שהמבנה מאוכלס ולא טענו (וממילא לא הוכיחו) שהמבנה היה מאוכלס למעלה מ- 30 יום במועד בו הוצא הצו לא הראו המבקשים עילה לביטול הצו. לפיכך דחה בית המשפט את בקשתם של המבקשים.

המבקשים ערערו על החלטת בית המשפט בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורם טענו, כי לא ניתן להם לחקור את יו"ר המשיבה, החתום על הצו וכן את המהנדס שנתן את התצהיר הנזכר בצו. עוד טענו, כי תצהיר זה לא הוצג כדין לפני בית המשפט. כמו-כן טענו, כי בתצהיר שהוגש מטעמם נכתב, כי המבנה מאוכלס וכי טענה זו לא נסתרה ולפיכך התקיימה אחת העילות המנויות בסעיף 238א (ח) לחוק לביטול הצו. בנוסף, שבו המבקשים ותקפו את האופן בו הוצא הצו.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים. הוא קבע, כי לא הוכיחו את טענתם, כי הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. באותו אופן התייחס בית המשפט גם לטענת האיכלוס, שלא הוכחה, לתפישתו. בית המשפט לא מצא ממש גם ביתר טיעוניהם של המבקשים.

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים, כי הואיל ותצהירו של מהנדס המשיבה "לא הונח, לא נמצא ולא הוצג" בפני הערכאות שדנו בהליך , הואיל ולמבקשים לא הותר לחקור את יושב ראש המשיבה, שחתם על הצו או את מהנדס המשיבה שהגיש לו את התצהיר, על בסיסו ניתן הצו והואיל והמצהיר מטעמם של המבקשים לא נחקר על תצהירו, עומדת בעינה גרסת המבקשים, לפיה המבנה מאוכלס והוא בגדר עובדה מוגמרת.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין בקשה זו להידחות. החוק קובע שני סייגים ברורים ומוגדרים לביצוע צו הריסה מנהלי. זאת על-מנת לייעל ככל האפשר את השימוש באמצעי זה ולאפשר מענה אפקטיבי לבנייה בלתי-חוקית (וראה: ר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה , פ"ד מ(2) 446). המבקשים לא טענו ולא הוכיחו, כי סייגים אלה התקיימו בעניינם. המבקשים לא הראו כיצד היתה חקירת יו"ר המשיבה או מהנדס המשיבה עשוייה להשפיע על גורל בקשתם, בהתחשב בסייגים האמורים. הבקשה כשלעצמה אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה בירור משפט נוסף (ראה: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

הבקשה נדחית