ב בית המשפט העליון
בש"פ 6353/02
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
המבקשת : מדינת ישראל
נגד
המשיבים : 1. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
2.איתמר בן אברהם בורוביץ
3.איילון חברה לביטוח בע"מ
4. לוי רחמני
5.נגה בן לוי רחמני
ערעור על החלטת רשם בית-המשפט העליון מיום 14.7.02 בע"פ 4855/02
בשם המבקשת: עו"ד שמעון דולן
בשם המשיבה 1: עו"ד פנחס רובין; עו"ד דפנה טלגם
בשם המשיב 2: עו"ד אילן סופר
בשם המשיבים 5-3: עו"ד חנן מלצר; עו"ד נבות תל-צור
פסק-דין
1.בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-, נקבע כי "התקופה להגשת ערעור [בין של הנאשם ובין של המדינה] היא ארבעה וחמישה ימים מיום מתן פסק-הדין". ואילו בסעיף 201 לאותו חוק נקבע כי "בית המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור ... לאחר שעבר[ה] התקופ[ה] האמור[ה] בסעי[ף] 199".
לבית-המשפט ניתן איפוא שיקול-דעת לאפשר לצד שאיחר בהגשת הערעור למצות זכותו לערעור על-ידי הארכת המועד להגשתו. השאלה העומדת להכרעתי היא מהן אמות-המידה להפעלת שיקול-הדעת בהארכת המועד להגשת ערעור.
2.ייעודו של ההליך הפלילי הוא לברר את חפותו או אשמתו של הנאשם ולקבוע את העונש הראוי לו אם הורשע, ואילו מטרתם של סדרי-הדין הקובעים את דרכי הבירור - בצד חשיפת האמת - היא להבטיח את זכויות הנאשם למשפט הוגן. המסגרת הדיונית מספקת לנאשמים אפשרות למצות את זכויותיהם. ראו והשוו ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 505, בע' 516; ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, בע' 700.
הגדרת התקופה שבה ניתן להשיג על תוצאותיו של ההליך הפלילי משרתת הן את האינטרס הציבורי של סופיות, והן את זכותו של הנאשם כי לאחר תום התקופה להגשת הערעור לא ישונה יותר לרעתו פסק-הדין. אך הן האינטרס הציבורי האמור והן זכות הנאשם אינם מוחלטים, ובית-המשפט מוסמך להאריך את המועד להגשת ערעור. סמכות זאת יש להפעיל על-יסוד איזון ראוי בין זכויות הנאשם, בין כמבקש הארכת מועד לשם מיצוי זכותו לתקוף את פסק-הדין שפגע בו ובין כמשיב בבקשת המדינה להארכת מועד, לבין האינטרס הציבורי שבבירור ערעור המדינה, אם היא המבקשת, וסופיות ההליך, כאשר המדינה היא המשיבה.
3.הזכויות הדיוניות של נאשמים בפלילים הן זכויות-יסוד של האדם בישראל. כיום הן מעוגנות בעיקרן בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק-היסוד), בסעיפים 3, 5 ו7-. לפי סעיף 8 לחוק-היסוד (פיסקת ההגבלה), פגיעה בהן מותרת רק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור, מכוח הסמכה מפורשת בו.
ככלל, על בית-המשפט לפרש חוקים הפוגעים בזכויות אדם באורח דווקני, ולהפעיל שיקול-דעת שניתן לו לפגוע בזכות אדם באופן שהזכות לא תיפגע אלא במידה המזערית הנדרשת. חובה זו, המעוגנת בסעיף 11 לחוק-היסוד - המחייב את כל רשויות המדינה, לרבות בית-המשפט, לכבד את הזכויות המעוגנות בו ככל שהן מתיישבות עם התחיקה על-פיה הן פועלות - חלה גם על חוקים שנתקבלו לפני חקיקת חוק-היסוד, שתוקפם נשמר לפי סעיף 10 לחוק-היסוד. ראו בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 355 (להלן: בש"פ גנימאת ), בע' 375, בע' 419-418.
בהפעילו את שיקול-דעתו, על בית-המשפט לתת לזכויות האדם משקל גבוה לעומת האינטרס הציבורי. עמד על-כך המשנה-לנשיא אהרן ברק:
[ה]יחס בין זכויות האדם לבין האינטרס הציבורי שונ[ה] בעקבות חוקי היסוד. עם העלאת רמתן הנורמטיבית של זכויות האדם ... לרמה חוקתית על-חוקית, עלה משקלן היחסי של זכויות האדם המעוגנות בחוק-היסוד לעומת האינטרס הציבורי.
[בש"פ
גנימאת , שם בע' 419).
בגדר האיזון הראוי בין זכויות הנאשם לאינטרס הציבורי, על בית-המשפט אף לתת דעתו לכך שלרשות המדינה עומדת מערכת המופקדת על תקינות ההליך הפלילי, לרבות הגשת ערעורים במועד, ושלמולה עומד הנאשם הבודד, שלעיתים אף אינו מיוצג. על השלכת האיזון החדש על הפעלת שיקול-הדעת בהארכת מועד בהגשת ערעור פלילי עמדה רשמת בית-המשפט העליון, השופטת מיכל אגמון:
לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, המושתת על ההכרה בהיותו של האדם בן-חורין, והאוסר פגיעה בכבודו או הגבלת חירותו של אדם, עלינו לתת משקל רב, אף יותר משניתן בעבר, לזכויותיו של הפרט - הנאשם בדין.
לפיכך, במקרה שהערעור מוגש על-ידי הנאשם, אני סבורה כי יש להטות את כף המאזניים לטובת האינטרס של עשיית צדק ובירור האמת ככל שניתן. במקרה כזה עלינו להעדיף את זכותו של הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו עד תום - על פני זכאותו של הציבור לוודאות משפטית.
וההפך הוא הנכון; במקרה שהערעור מוגש על-ידי המדינה - נרצה להגביל את יכולתה להאריך את ההליך הפלילי מעבר למינימום הדרוש, ונדרוש ממנה לעמוד בהגבלות הפרוצדוראליות ובמועדים הקבועים בחוק להגשת הערעור, בזוכרנו כי על הכף השנייה של המאזניים נמצא הנאשם, החרד לגורלו ומעוניין לדעת במהרה מה יהא בסופו.
אין כוונתי כי מעתה ואילך תהא ידו של הנאשם על העליונה וכל נימוק שלו להפרת סדרי הדין יתקבל, וכי במקרה של המדינה יידחו בקשותיה. אלא שכיום, יותר מבעבר, יש לתת משקל לזכויות היסוד המהותיות, במסגרת דיני הפרוצדורה.
[בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 1, בע' 5]
4.במקרה שבפניי, הגישה המדינה ערעור באיחור של 60 יום כנגד קולת גזר-הדין, שבגידרו נדונה המשיבה הראשונה - הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ (להלן: הפניקס) - לקנס, לאחר שנמצאה אשמה על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים, יחד עם איילון חברה לביטוח בע"מ ומנהליה נגה ולוי רחמני (להלן ביחד: איילון) ומנהלה לשעבר של הפניקס, איתמר בורוביץ, בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח1988-. בערעורה, ביקשה המדינה להגדיל את הקנס. לערעור לא צורפה בקשה להארכת מועד להגשתו. זאת, מתוך אמונה, כי אורכה שנתן רשם בית-משפט זה לבקשה שהוגשה על-ידי בורוביץ - שלה הסכימה המדינה בכפיפות לכך ש"תחול גם על המדינה, וכי הערעורים יוגשו במקביל על-ידי כל הצדדים למשפט" - נוגעת גם לנאשמים האחרים, ובכללם הפניקס.
משכך, הגישה הפניקס בקשה למחיקת הערעור בשל האיחור בהגשתו. או אז, בתשובה לערעור וכטענה חלופית, ביקשה המדינה את הארכת המועד, כאשר טענתה העיקרית נסמכה כאמור על האורכה שניתנה לבקשת בורוביץ. לחילופין טענה המדינה, שגם אם לא ניתנה אורכה, הרי שהפניקס הציגה בפני המדינה מצג של הסכמה למתן אורכה, וכי, למיצער, שניתן היה באורח סביר להסיק את מתן האורכה ממכלול הנסיבות, ובכללן העובדה שבא-כוחו של בורוביץ, עורך-הדין אילן סופר, ייצג במשפט עצמו גם את הפניקס. לבסוף נטען, כי האינטרס הציבורי בבירור הערעור מחייב להיעתר לבקשה החלופית, ולהאריך את המועד להגשת הערעור.
5.בקשת הפניקס התקבלה והערעור נמחק. בהחלטה מקיפה ויסודית מצא הרשם עודד שחם - על-יסוד המסמכים שהובאו בפניו, ובכללם בקשת איילון למתן אורכה למשך 60 יום לה ולמדינה, שהתקבלה לאור הסכמת המדינה, ובקשת הפניקס למתן אורכה למשך 45 ימים לאחר הגשת ערעור המדינה, שנדחתה בשל התנגדות המדינה - כי למדינה לא ניתנה אורכה. הרשם הוסיף וקבע, כי הפניקס לא הציגה מצג להסכמה לאורכה, כי בא-כוחה של המדינה (להלן: הפרקליט) ידע שבבקשת ההארכה עורך-הדין סופר מייצג אך את בורוביץ, כי בקשות ההארכה שהוגשו התייחסו אך למבקשים, וכי ההתניה בדבר כפיפות הסכמתה של המדינה בתחולת האורכה גם עליה נשלחה אך לבאי-כוחם של איילון ובורוביץ ובאותה העת ממש התנגד הפרקליט לבקשת הפניקס שהוגשה על-ידי באי-כוח ה, עורכי-הדין פנחס רובין ודפנה טלגם, מבלי לציין שניתנה הסכמתה של המדינה לאורכה לצורך הגשת ערעור מטעם הפניקס ושהמדינה רואה עצמה כמי שקיבלה אורכה זהה מהפניקס. מסקנתו הייתה, כי הפרקליט ידע באותו מועד כי הפניקס לא הסכימה למתן אורכה למדינה. עוד מצא הרשם, כי כשלושה שבועות לפני הגשת הערעור על-ידי המדינה, הובהר לה כי הפניקס לא הסכימה למתן אורכה למדינה, ואף-על-פי-כן הגישה את ערעורה רק לאחר 60 ימים, וכאמור נמנעה מלצרף לערעור בקשה להארכת מועד.
בערעורה כנגד החלטת הרשם תקפה המדינה ממצאים אלה, תוך התייחסות לפרטי הפרטים של חומר הראיות. עם זאת, הוגבל הערעור אך לטענתה החלופית בדבר "בקשת אורכה", שלדעתה זכאית הייתה לקבלה לנוכח טעותה בתום-לב והאינטרס הציבורי שבבירור הערעור.
6.טענות אלה אינן יכולות להתקבל. הממצאים העובדתיים, לרבות ידיעת המדינה בזמן הרלוואנטי כי הפניקס לא נתנה הסכמה לאורכה, מעוגנים היטב בראיות שבאו בפני הרשם. מסקנתו כי טעותה של המדינה לא הייתה סבירה מתבקשת מהן ולא מצאתי יסוד להתערב בה.
המקרה שבפניי אינו מקרה גבול - שגם בו הנטייה היא להעדיף את זכויות הנאשם (בין כמשיב לבקשת הארכה מטעם המדינה, ובין כמבקש אורכה). שכן, הטעות הנטענת על-ידי המדינה, כפי שהראה הרשם, היא בלתי-סבירה בעליל, ואילו התנהלותה לאחר שהועמדה על טעותה על-ידי הפניקס, חורגת במובהק ממתחם הסבירות ואף אינה מתיישבת עם חובתו של כל בעל-דין לעשות את כל אשר ביכולתו על-מנת לעמוד בזמנים שנקבעו בחוק. ראו והשוו ב"ש 665/83 מדינת ישראל נ' שרייבר,
פ"ד לז(3) 363, בע' 364.
כאמור, המדינה דבקה בעמדתה כי ניתנה לה אורכה. בכך היא האריכה - תוך ידיעה שעניין האורכה שנוי במחלוקת - את תקופת האיחור, בהגישה את הערעור 60 יום לאחר חלוף המועד, ואף לא צירפה לכתב הערעור, ולוּ מטעמי זהירות, בקשה להארכת מועד, כנדרש מבעל-דין זהיר וסביר המגיש ערעור לאחר חלוף מועד הערעור.
אני נוטה לסבור כי איחור נוסף זה כשלעצמו, שנעשה תוך לקיחת סיכון במודע - כאשר כידוע כי משך האיחור הוא שיקול מרכזי בהפעלת שיקול-הדעת השיפוטי (ראו ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353, בע' 359) - היה מצדיק לדחות את בקשת ההארכה.
אך יהיה הדבר כאשר יהיה, בנסיבות המקרה, האינטרס הציבורי במימוש זכות המדינה לבקש בערעור את הגדלת הקנס נסוג מפני זכות ההסתמכות ואף עקרון הסופיות.
הערעור נדחה איפוא.
ניתן היום, ל' בתשרי תשס"ג (6.10.02).
ש
ו פ ט ת