בג"ץ 6360/06 פלוני נ. בית הדין האזורי בחיפה

השופטת ע' ארבל:

1.

העותרת והמשיב 3 הינם בני זוג המצויים בהליכי גירושין לאחר למעלה משלושים שנות נישואין. ביום 4.12.05 קבע המשיב 1 כי העותרת זכאית לסכום של 12,000 ₪ עבור כתובתה. המשיב 2 דחה את הערעור שהגישה העותרת על פסק דינו של המשיב 1. העותרת מבקשת כי נקבע שפסקי הדין שנתנו ערכאות בית הדין הרבני, המשיבים 1 – 2, בעניינה מבוטלים מאחר שניתנו בחריגה מסמכות וללא כל נימוק, ותחת זאת יחויב המשיב 3 בתשלום מלוא סכום כתובתה.

ברקע הדברים יצוין כי העותרת מדגישה את רצונה העז בשלום בית חרף התנגדותו של המשיב 3 ומבהירה כי דירת המגורים המשותפת לה ולמשיב 3 נמכרה על פי צו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות ולפיכך בגיל מבוגר היא נדרשת להתגורר בדירה שכורה. לדבריה, בשל ההוצאות הנדרשות לצורך אחזקת הדירה לא נותר בידיה די כסף על מנת לממן תרופות להן היא נזקקת. לדידה, בנסיבות אלה, ונוכח חוסר נכונותו של המשיב 3 לשלום בית, זכאית היא למלוא סכום כתובתה. העותרת מוסיפה כי בשלב כלשהו של הדיון בפני המשיב 2, ובהיעדרה, הסכים המשיב 3 לשלם לה סך של 15,000 ₪ בעבור כתובתה ולפיכך היא סבורה כי היה על המשיב 2 להעמיד את סכום הכתובה לפחות על סך זה.

2.

העתירה הועברה לתגובת המשיבים, אך אלה בחרו שלא להגיב לה. יחד עם זאת, לאחר ששקלנו הדברים, באנו לידי דעה כי אין מנוס מדחיית העתירה. עקרון מנחה בפסיקתו של בית משפט זה הינו כי הוא ימשוך ידו מהתערבות בהליכים המתנהלים בפני בתי הדין הדתיים, למעט באותם מקרים בהם מתגלה פגם ממשי בהחלטה דוגמת חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטיה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי או מקרים חריגים אחרים המצדיקים הושטת סעד מן הצדק לעותר (בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד מו (3) 423, 438 – 439 (1992) ; בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 6.4.06) ; בג"ץ 2593/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה (לא פורסם, 16.8.06)).

המקרה שבפנינו, ככל שערים אנו למצוקה בה נתונה העותרת, אינו נכנס בין המקרים המצדיקים והמאפשרים התערבותנו. מפרוטוקול הדיון אצל המשיב 1 מיום 4.12.05 עולה כי לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, הציע המשיב 1 לצדדים להסכים על סכום של 12,000 ₪ פיצוי לעותרת בגין כתובתה והם נענו. ימים מספר לאחר מכן תוקן הפרוטוקול באופן שנאמר בו כי בא כוח העותרת אינו מסכים להצעה זו של המשיב 1, ובסופו של דבר החליט המשיב 1 כי במועד שייקבע לסידור הגט ישלם המשיב 3 לעותרת סכום של 12,000 ₪ פיצוי בגין כתובתה. העותרת ערערה על פסק הדין. בדיון בערעורה מסר המשיב 3 כי הסכים לשלם לעותרת פיצוי בעבור כתובתה בסך 15,000 ₪ בעשרה תשלומים או פיצויים בתשלום אחד במזומן בסך של 12,000 ₪. המשיב 2 דחה הערעור לאחר ששמע את טענות הצדדים מבלי שנימק החלטתו לגופה. היעדר ההנמקה אכן אינו מניח את הדעת וראוי היה הן למשיב 1, הן למשיב 2, שינמקו החלטתם ולו בקצרה (על חשיבותה של חובת ההנמקה ראו: רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני (לא פורסם, 23.1.06)). חשיבותה של חובת ההנמקה אינה מתמצה בהיותה המפתח להבנת ההחלטה השיפוטית ולאפשרות להעבירה תחת שבט הביקורת השיפוטית, אלא יש לה חשיבות גם בעבור הצדדים המבקשים לדעת כי טיעוניהם אכן נשקלו ולהבין מהם טעמי ההחלטה בעניינם. יחד עם זאת, גם בהינתן זאת, ועל אף שהיעדר ההנמקה אינו מניח את הדעת, לא מצאנו כי מקרה זה הינו ממין המקרים המצדיקים התערבותנו, באשר מפרוטוקול הדיון ניתן לעמוד על הטעמים שעמדו בבסיס החלטתו של בית הדין. ההחלטה עצמה הינה עניין המסור לסמכותו של בית הדין שאין אנו מתערבים בו.

העתירה נדחית איפוא.

אין צו להוצאות.