בג"ץ 6362/99 ערן גנות נ. מפקד בסיס קליטה ומיון

בפני בקשה למחיקת עתירות ולפסיקת הוצאות.

1.המבקשים-העותרים 1-3 הם אזרחים ישראלים המתגוררים דרך קבע מחוץ לישראל. המבקשים 1-2 עזבו את הארץ עם הוריהם עת היו כבני 16 ואילו המבקש מס' 3 עלה עם הוריו לישראל בהיותו כבן שלוש עשרה ועזב את הארץ בהיותו כבן עשרים, לאחר שהשלים שנתיים בלימודי העתודה. כל השלושה לא שרתו בצבא. המבקש מס' 4 הוא אביו של המבקש מס' 3. האב מתגורר בישראל ומפאת מחלתו אין הוא יכול לצאת את גבולות הארץ. ביום 22.9.99 הגישו המבקשים עתירה בה נתבקשה הוצאת צווים על תנאי כלפי המשיבים כדלקמן:

"1...מדוע לא יפטרו את העותרים 1-3 משירות חובה בצה"ל ו/או ידחו זימונם לשירות צבאי כל עוד הם תושבי קבע בחו"ל ומדוע לא יתירו לעותרים להגיע ארצה מעת לעת לביקורים קצרים בלא שייעצרו ותיאסר עליהם יציאה מן הארץ.

2.צו על תנאי כנגד המשיבים המורה להם להתייצב וליתן טעם מדוע לא יכוננו נהלים ו-ועדה שתדון בענייניהם של העותרים ודומיהם ויאפשרו להם לטעון בפניה.

3.צו על תנאי כנגד המשיבים המורה להם לבוא וליתן טעם מדוע לא יעשו לשינוי הקריטריונים לענין חובת שירות נערים ישראלים שמרכז חיי משפחתם עבר לחו"ל, טרם הגיעם לגיל גיוס, המבכרים לחיות בצוותא עם משפחותיהם במדינה אליה העבירה המשפחה את מרכז חייה.

4.צו על תנאי כנגד המשיב מס' 1 המורה לו לבוא וליתן טעם מדוע לא יודיע למבקש מס' 3 באם בכוונתו לגייסו לצה"ל באם יבקש העותר להגיע ארצה לביקור קצר."

העתירה נקבעה לדיון. עובר לקיום הדיון הוגשה תגובת המשיבים. עיקרה - הגנה על מדיניות המשיבים לפיה מי שהיגר מישראל בטרם מלאו לו חמש עשרה שנים (בינתיים שונה הנוהל ו"הגיל הקובע" הועמד על שש עשרה) לא יחוייב להתגייס כל עוד מצוי מרכז חייו בחו"ל ושירותו יידחה בהתאם, על בסיס שנתי - ובכפוף לחובת דיווח בחו"ל. לפי אותה מדיניות, בן מהגרים שלא עמד בקריטריונים אלה (ביו מחמת שהיגר מישראל לאחר שמלאו לו חמש עשרה או שש עשרה שנים ובין מטעם אחר) יחוייב להתייצב בלשכת הגיוס עם הגיעו לישראל ולהסדיר את מעמדו, ואילו משתמט גיוס (היינו מי שכבר זומן לשירות צבאי ועזב בשלב זה את הארץ) צפוי להיעצר עם הגיעו לישראל. עוד התייחסו המשיבים לנסיבותיהם האישיות של המבקשים 1-3 וציינו לעניין זה, כי הללו ביקשו בעבר הקלות מהקלות שונות הנוגעות לשירותם הצבאי ולנקיטת הליכים נגדם עקב אי קיום הוראות חוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו1986-, ההוראות והצווים שניתנו מכוחו, כי הקלות כאמור אכן ניתנו למבקשים - אך המבקשים לא מילאו את חלקם בהסדרים שגיבשו עמם המשיבים לעניין זה.

2.ביום 1.11.99, בתום דיון בעתירה החליט בית המשפט העליון (כב' השופטים מ' חשין, י' זמיר וד' ביניש):

"לפי המלצתנו ייפגשו באי-כוח בעלי הדין לשיחה ביניהם אודות כל אחד מן העותרים. תוך 60 יום תוגש הודעה לבית-המשפט מטעם באי-כוח בעלי הדין אודות אותה שיחה, ועל-פי תוכן ההודעה יוחלט על דבר המשך ההליכים."

ביום 12.1.00 הודיע נציג מטעם המשיבים לבא כוח העותרים כי "רשויות הצבא החליטו לערוך הסדר מיוחד במסגרתו ניתנת האפשרות לאוכלוסיית השוהים בחו"ל שלא ברשות (מי שעזב את הארץ טרם שקיבל צו גיוס) ומשתמטי הגיוס בחו"ל להיכנס באופן חד פעמי לישראל, לצורך הסדר מעמדם.". במסגרת זו יוכל עניינם של המבקשים 1-2 לבוא לידי הסדר - ובלבד שיסדירו אותו עד 31.12.00. בהתייחס למבקש מס' 3 הודע ביום 23.2.00, כי גובש בעניינו הסדר מיוחד, שלפיו יועמד לדין משמעתי ולאחר מכן יגוייס לשירות סדיר מוגבל.

3.נוכח הודעה זו ביקשו המבקשים את מחיקת העתירה תוך חיוב המשיבים בהוצאות. לטענתם, נענו בשלילה כל פניותיהם למשיבים עובר להגשת העתירה, ואף לאחריה - קודם הדיון. רק לאחר הנחיית בית המשפט העליון גיבשו המשיבים מדיניות כללית חדשה (החלה על 15,000 בני מהגרים) והגיעו להסדר פרטני לגבי המבקש מס' 3 (שאינו בא בגדרו של ההסדר).

4.המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם אכן גיבשו מדיניות חדשה בפרוס שנת 2,000. אולם מדיניות זו נבעה כתוצאה מיוזמות פנימיות בצה"ל - ולא ניזונה מן העתירה. על פי מדיניות זו: "הסדר חו"ל 2,000" ניתנה למשתמטי הגיוס או לשוהים בחו"ל ללא רשות האפשרות לבקר בישראל באופן חד פעמי בשנת 2,000 ולהסדיר את מעמדם כלפי הצבא מכאן ואילך. התווית עקרונות ההסדר הסתיימה עוד ביום 11.10.99, עת פנה המשיב מס' 4 (הפרקליט הצבאי הראשי) ליועץ המשפטי לממשלה וביקש כי יבחן את ההסדר. ממילא - לא הדיון בפני בית המשפט (שהתקיים, כאמור, ב - 1.11.99) הוא שהביא לשינוי. מה גם שהמדובר בהסדר כוללני החל על אלפי ישראלים. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי עניינו של המבקש מס' 3 הוסדר אמנם באופן פרטני, אך זאת לפנים משורת הדין. עוד מציינים המשיבים, כי הסעדים שנתבקשו בעתירה (כפי שהובאו לעיל) לא הוענקו למבקשים: הם לא הופטרו משרות ושרותם לא נדחה - ניתנה להם אמנם האפשרות להיכנס (באופן חד פעמי) לישראל ולהסדיר את ענייניהם - אך מכאן ועד הסעדים שנתבקשו ארוכה הדרך.

5.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי במקרה זה לא נתקיימו התנאים המזכים את המבקשים בפסיקת הוצאות. כידוע, ההלכה המנחה לעניין זה נקבעה בבג"ץ 843/92 אלנאסרה ואח' נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217. לפיה:

"את השאלה האם זכאי עותר, שהחליט לחזור בו מעתירתו, שבית המשפט יחייב את המשיב בהוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו יש לבחון לאור הקריטריונים הבאים ולבדוק האם נופלת היא בגדרו של אחד מהם:

1.האם היה צידוק בהגשת העתירה;

2.האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות;

3.האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה;

4.האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בפני בית המשפט. "

מן המסמכים המצויים בפני עולות שתי מסקנות: ראשית - מלוא מבוקשם של המבקשים לא ניתן להם: לא הוענק להם פטור מלא וגורף, הגם שניתנה להם האפשרות להסיר את ענייניהם מול המשיבים; שנית - ההסדר הכללי שמכוחו נתאפשר למבקשים לבקר בישראל נוצר בלא תלות בעתירתם. נוכח מסקנות אלו, אין לומר, כי התקיים במבקשים התנאי הרביעי שנקבע בבג"ץ 843/92 הנ"ל. זאת ועוד: אפילו תאמר, כי הלכה למעשה זכו המבקשים בסעד המבוקש על ידם (או בתחליף שווה ערך), דומני, כי בנסיבות העניין, אין להוסיף על זכייתם זו גם את חיוב המשיבים בהוצאותיהם. המבקשים 1-3 השתמטו מגיוס לצה"ל. הם הכירו בעבר בחובתם להתגייס, אך ביקשו בעבר הארכות מהארכות שונות שניתנו להם בהסתמך על התחייבותם להתגייס - התחייבות שהופרה. איני סבור שהמשיבים צריכים לשאת בהוצאות המשפטיות שהוציאו על מנת להכשיר את פעולותיהם.

הבקשה לפסיקת הוצאות נדחית איפוא.