בג"ץ 6366/99 אלי כלפון נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת על-פי כתב אישום המייחס לו עבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים, בכללן עבירות של סחר בסם מסוכן. לבקשת המאשימה החליט בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום בירור משפטו. לאחר מתן ההחלטה הגיש הסניגור לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בה ביקש לאפשר לעורר להשתחרר ממעצר בתנאים של חלופה שעיקרה שהייה במוסד לגמילה מסמים מסוכנים של העמותה "משמר לחיים". בית המשפט המחוזי ביקש משירות המבחן להגיש לו תסקיר מעצר. בתסקיר המעצר נקבע שלעורר אין מודעות או מוטיבציה כנות לגמילה או לטיפול. הסניגור ביקש לסמוך על חוות דעתה של עובדת סוציאלית שראיינה את העורר מטעם מוסד הגמילה "משמר לחיים". השופט דחה את חוות דעתה של העובדת הסוציאלית והעדיף על פניה את הערכתו של קצין המבחן. כן קיבל את עמדת המדינה כי המדובר במוסד גמילה שאין בו אמצעי פיקוח מספיקים על היציאה והכניסה וכי בנסיבות העניין אין לחרוג מן הכלל על פיו אין להכשיר חלופת מעצר למטרות גמילה אלא במקרים חריגים ומיוחדים.

בערר שלפניי ציפה הסניגור להעמיד לבירור את השאלה העקרונית, שלדבריו נפלו לגבי הכרעתה מחלוקות בין שופטי בית המשפט העליון, אם השתתפות בתכנית גמילה מסמים עשויה להוות חלופת מעצר המצדיקה שחרור בערובה. אינני סבור כי שאלה עקרונית זו מתעוררת במקרה הנדון, שכן בית המשפט המחוזי הנכבד בדק לגופה את התאמתו של העורר לתכנית גמילה כלשהי ואף את התאמתו של מוסד הגמילה הספציפי למקרהו של העורר; ובשני ההקשרים הגיע למסקנה כי יש לדחות את הבקשה. חזרתי ועיינתי בתסקיר המעצר שהיה לפני השופט המלומד, וכן בהערכתה של העובדת הסוציאלית עליה הסתמך הסניגור. נחה דעתי כי השופט המלומד צדק בהחלטתו, ולדידי כלל לא יעלה על הדעת שבנסיבותיו של מקרה זה יכול היה להחליט אחרת.

הערר נדחה.