בג"ץ 6372/01 חנה דביר נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על מעצרה של העוררת עד לסיום ההליכים. נגד העוררת, חנה דביר, המכונה "שנית", הוגש כתב אישום, לפיו במהלך שנת 2000 ועד ל- 17.6.2001, היא ניהלה, יחד עם אחר שכינויו "עופר", מקום לשם עיסוק בזנות. השניים העסיקו במקום, לכאורה, נשים שקיימו יחסי מין עם גברים, וגבו מכל לקוח 170 ש"ח. לפי הנטען בכתב האישום, העוררת ו"עופר" קיבלו מכל לקוח 100 ש"ח ביודעם שהכסף ניתן לנשים בעד מעשי זנות. מחודש אוגוסט 2000, העסיקו, לכאורה, העוררת, "עופר" ואחד "מאיר" את המתלוננת בתיק זה, בזנות במקום. המתלוננת קיבלה בסך הכל 20 ש"ח מכל לקוח, ו150- ש"ח הועברו לידי הנאשמת, "עופר" ו-"מאיר". בענין זה מואשמת הנאשמת בסרסרות למעשי זנות, ובניהול מקום לשם זנות.

בעניינה של אותה מתלוננת, נטען באישום השני כי במהלך אוקטובר 2000, קנו העוררת ו"עופר" את המתלוננת מ"מאיר" תמורת 7,200$ לצורך העסקתה בזנות. נטען כי המתלוננת גבתה מכל לקוח 170 ש"ח מתוכם קיבלו הנאשמת ו"עופר" 150 ש"ח, ביודעם כי הכסף ניתן בעד מעשי זנות. במהלך התקופה האמורה, הכריחו, לכאורה, העוררת ו"עופר" את המתלוננת לקבל מספר רב של לקוחות, לעבוד בימים שמצבה הבריאותי היה רע, ומנעו ממנה טיפול רפואי. במהלך אפריל 2001, ברחה המתלוננת לאחד מלקוחותיה, לאחר שלא יכלה לשאת עוד את תנאי עבודתה. לפי הנטען בכתב האישום, "עופר" והעוררת התקשרו ללקוח ואיימו עליו שאם לא יחזיר את המתלוננת, יפגעו בבני משפחתו. הלקוח החזיר את המתלוננת למכון. העוררת ו"עופר" המשיכו, לכאורה, להעסיק את המתלוננת בזנות. לפי כתב האישום, מאז הוחזרה המתלוננת למכון ועד ל17.6.2001-, כלאו העוררת ו"עופר" את המתלוננת שלא כדין. באישום השני מואשמת העוררת בסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977- כליאת שווא, סרסרות למעשי זנות ואיומים.

2.בהודעת הערר צוין כי אכן ישנן ראיות לכאורה לצורך הדיון בבקשת המעצר, אולם לענין עבירת הסחר (רכישת המתלוננת) מצביעות הראיות לכאורה על כך שהעבירה בוצעה לפני 21.7.2000, המועד בו נכנס לתוקף סעיף 203א(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. עוד נטען, כי העוררת אינה יכולה לשבש את מהלכי המשפט, משום שאין היא יודעת את מקום הימצאה של המתלוננת. בנוסף, נטען לפני כי "מעמדה" של העוררת ב"מכון" היה מעמד שולי. תפקידה היה תפקיד שולי של ניקיון וסידור עבודה, אין זה מעמד גבוה יותר משל המתלוננת עצמה.

3.הטענה בענין מעמדה ה"נמוך" של העוררת אינה עולה בקנה אחד עם הודעתה של העוררת עצמה מיום 18.6.2001, בה טענה מפורשות - "אני בעל בית של מקום שם בערך שנתיים וחצי או שלוש". המתלוננת מצדה העידה כי העוררת הכריחה אותה לעבוד במכון גם כאשר היתה במחזור, ודרשה ממנה דרישות שלא היו מקובלות עליה (ומשום כבוד הבריות לא אכנס לפרטים). עוד סיפרה המתלוננת בהודעותיה כי היתה לה נפיחות באבר מינה והיא ביקשה מהעוררת יומיים חופש כדי לעשות בדיקות, אך העוררת דרשה ממנה להיבדק רק אחרי העבודה. העוררת באה לקחת אותה לרופא, שרשם לה כדורים ואמר לה לנוח ולא לעבוד, אך לפי טענת העוררת, העוררת ו"עופר" הכריחו אותה בכל זאת לעבוד. כעבור חודש של סבל וכאבים, הסתבר שיש לה מחלת מין ופטריה, אך לפי טענת המתלוננת העוררת ו"עופר" דרשו ממנה בכל זאת לעבוד, באמירה שהיא צריכה "לגמור את השנה שלה". ה"שנה" היתה אמורה להסתיים בספטמבר. מכאן - ובחישוב לאחור, ניתן ללמוד לכאורה גם ש"מכירתה" של המתלוננת היתה אחרי שנכנס לתוקף התיקון האמור בחוק העונשין.

4.לאור הודעותיה של המתלוננת, ודברים שאמרה העוררת עצמה, קשה, לכאורה, לקבל את טענות העוררת בענין "מעמדה" הנמוך בהיררכיה. קשה גם, לכאורה, לקבל כי ה"מכירה" נעשתה לפני תחילת תוקפו של החוק המתקן. כשלעצמי אינני מייחסת לענין אחרון זה משמעות רבה. די לי אם ה"מכירה" נלווית לפעולות האחרות של העסקה בזנות.

5.המתלוננת עברה, כפי שעולה מהראיות לכאורה, מסכת קשה של התעללות, ביזוי והשפלה. כפי שנפסק בבית משפט זה לא אחת, בכגון דא יש מקום להורות על חלופה למעצר רק בנסיבות יוצאות דופן (בש"פ 1524/01 מ"י נ' אקרמן

(לא פורסם); בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מ"י (לא פורסם); בש"פ 460/01 מטטוב נ' מ"י (לא פורסם); ואחרים). אני סבורה שבמקרה שלפני אין נסיבות יוצאות דופן כאלה. העסקה בזנות יכולה להתבצע גם באמצעות של שליטה דרך טלפון, ומעצר בית איננו מבטיח הינתקות מדרך חיים נצלנית זו, ששכרה בצידה. עם זאת - המדינה הצהירה בפרוטוקול הדיון מיום 8.8.2001 כי אחרי שהמתלוננת תעיד, תהיה נכונות לשקול שחרור. הערכאה הראשונה קבעה, בעקבות טענת המדינה, כי לאחר עדות המתלוננת ניתן יהיה לשוב ולעיין בשאלת החלופה למעצר. כיוון שהבטחה זו "לשקול" ניתנה על ידי המדינה, אמנע אני מלשלול אפשרות זו מן העוררת.

6. הערר נדחה.