בג"ץ 6409/02 אלקובי אברהם נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ד' ברלינר, ז' המר ונ' אחיטוב) אשר לפיו התקבל בחלקו ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (השופטת ל' לב און).

2.הבקשה הוגשה על ידי המבקש בעצמו. בהחלטתי מיום 31.7.02 איפשרתי לסניגורו של המבקש אשר ייצג אותו בית המשפט המחוזי להגיש בקשה מתוקנת למתן רשות לערער. בתגובה הגיש סניגורו של המבקש בקשה לשחרורו מהייצוג מאחר ויחסיו עם המבקש עלו על שרטון. אני נענה לבקשת הסניגור ומשחררו מן הייצוג. מאחר והאשמה שיוחסה למבקש אינה מחייבת כי יינתן לו ייצוג על פי הדין ומאחר והמבקש לא ביקש כי ימונה לו סניגור דן, אני בבקשה כפי שהגישה המבקש.

3.על פי כתב האישום, ביום 24.9.00 התקשר המבקש בשעת צהריים לביתה של גרושתו, לה היה נשוי במשך כעשרים שנה (להלן - המתלוננת). במהלך השיחה התפתחה מריבה בין השניים, והמתלוננת אמרה למבקש כי הקליטה את השיחה. כעבור זמן קצר הגיע המבקש לביתה של המתלוננת, ומשסירבה זו לפתוח לו את הדלת איים עליה המבקש כי ייכנס דרך המרפסת. המתלוננת פתחה את הדלת, ואז המשיכה להתפתח מריבה קשה בין השניים, מריבה שבמהלכה דחף המבקש את המתלוננת אל הקיר במטבח והשמיע איומים כלפיה. בעקבות דברים אלה ומחמת הפחד בו הייתה שרוייה קפצה המתלוננת ממרפסת הבית החוצה. כתוצאה מכך נגרמו לה שבר בגב ושברים בעקבים. המבקש נמלט מהמקום ונעצר רק כעבור מספר שבועות.

כתב האישום ייחס למבקש עבירה אחת ויחידה והיא גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן - החוק).

4.לאחר ששמע את עדויות המבקש והמתלוננת וכן עדויות נוספות קבע בית משפט השלום כי הוא מקבל כאמינה את גרסתה של המתלוננת וכי אין הוא מקבל את גרסת המבקש. במישור המשפטי קבע בית המשפט שהתביעה לא הוכיחה כי המבקש צפה שהמתלוננת תקפוץ מן המרפסת או שצפה כי תיגרם לה פגיעה גופנית קשה ולפיכך זיכה אותו מעבירה לפי סעיף 333 לחוק. עם זאת הרשיע בית המשפט את המבקש על פי סמכותו בסעיפים 184 ו186- לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק, בעבירה של תקיפה לפי סעיפים 379 ו382-(ב)(1) לחוק ובעבירת התעללות בחסר ישע לפי סעיף 368ג לחוק. בית המשפט גזר על המבקש בגין עבירת האיומים 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו6- חודשי מאסר על תנאי; בגין עבירת התקיפה - 6 חודשי מאסר בפועל במצטבר ו6- חודשים מאסר על תנאי ובגין עבירת ההתעללות 36 חודשי אמסר בפועל, מתוכם 10 במצטבר וכן 12 חודשי מאסר על תנאי. כן הפעיל בית המשפט מאסרים על תנאי שהיו תלויים נגד המבקש בגין עבירות דומות שביצע בעבר, תוך שקבע כי מחציתם בסך 9 חודשים תצטבר למאסר שגזר על המבקש בגין העבירות בתיק זה. סך הכל גזר איפוא בית המשפט על המבקש 45 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

5.המבקש ערער באמצעות סניגורו לבית המשפט המחוזי על הרשעתו בעבירות של תקיפה והתעללות בחסר ישע בנימוק המרכזי כי לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן בפני האשמתו בעבירות אלה. כן ערער המבקש על גזר הדין. בהסכמת התביעה זיכה בית המשפט המחוזי את המבקש מעבירת ההתעללות בחסר ישע הן בשל הספק בהוכחת רכיבי העבירה והן בשל הספק במתן הזדמנות להתגונן כנגד עבירה זו. לעומת זאת הותיר בית המשפט המחוזי את ההרשעה בעבירת התקיפה על כנה, תוך שקבע כי העובדות המהוות את העבירה תוארו בכתב האישום, וכי המבקש התגונן בפני האישום בעבירה זו בפועל. בית המשפט המחוזי לא התערב בעונש שגזר בית משפט השלום על המבקש בגין עבירות התקיפה והאיומים, נוכח נסיבות ביצוע העבירה ונוכח עברו הפלילי של המבקש. כן הותיר בית המשפט המחוזי את אופן ריצוי המאסרים על תנאי כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום על כנו, כך שבסופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי על המבקש לרצות 35 חודשי מאסר בפועל.

6.בקשתו של המבקש מתייחסת אך לגזר הדין שהושת עליו על ידי בית המשפט המחוזי. לטענתו, משזוכה מעבירת ההתעללות בחסר ישע היה מקום להורות על אופן אחר של ביצוע עונשי המאסרים על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו. לחלופין טוען המבקש כי יש מקום להקל בעונשו נוכח מצב בריאותו ונוכח הצפיפות השוררת בבתי הכלא בישראל.

7.דין הבקשה להידחות. טענה בעניין גזר הדין אינה יכולה להצדיק ברגיל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי ולא מצאתי כי בעניינו של המבקש נתקיימו נסיבות המצדיקות סטייה מכלל זה. גם הצפיפות השוררת לטענת המבקש בבתי הכלא אינה מצדיקה דיון בערכאה זו בהליך שלפני, ומכל מקום יכול המבקש לעתור בגין תנאי מאסרו לבית המשפט המוסמך לכך.

הבקשה נדחית.