בג"ץ 6409/06 אמל עאסי נ. משרד הפנים-סניף פתח תקווה

1.

לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך באי הסדרת מעמדו של העותר 2 בדרך של הארכת אישור השהייה שבידי העותר, אשר ניתן במסגרת בקשת איחוד משפחות שהגישה העותרת 1 עבור העותר 2 בשנת 2001. העותר 2 הוא תושב האיזור, אשר נישא בשנת 2000 לעותרת 1, אזרחית ישראלית, ומאז הם גרים בישראל. ביום 11.10.2005 החליט המשיב להעניק לעותר אישור שהייה בישראל למשך שישה חודשים, במסגרת בקשת איחוד המשפחות. העותרים טענו, כי בסוף חודש ינואר 2006

פנו מספר פעמים אל המשיב על מנת להאריך את תוקף אישור השהייה בישראל, אך לא קבלו כל תשובה. העותרים ציינו כי ללא אישור השהייה לא יכול העותר לנוע בישראל ולפרנס את משפחתו. בשלב זה הוגשה העתירה דנן, ביום 3.8.06. ביום 18.9.06 הודיעו העותרים כי ביום 11.9.06 אישר המשיב את בקשתם להארכת אישור השהייה. לפיכך, ובהסכמת הצדדים, התייתרה העתירה ונמחקה בהחלטתי מיום 20.9.06.למרות מחיקת העתירה, עמדו העותרים על הוצאותיהם.

2.

העותרים טוענים כי פניותיהם החוזרות ונשנות אל המשיב בעניין הנדון לא נענו, כך שלא היתה לפניהם ברירה פרט להגשת העתירה דנן. לטענתם, רק הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד המבוקש מאת המשיב, כתשעה חודשים לאחר שהוגשה בקשתם להארכת אישור השהייה של העותר בישראל. לפיכך נטען כי על המשיב לשאת בהוצאות העותרים.

3.

המשיב בתגובתו מתנגד לבקשה. לטענתו, העותרים פנו בבקשה להארכת אישור השהייה ביום 5.2.06, ובקשתם נבחנה בהתאם לנהלי המשיב. ביום 26.7.06 התקבלה עמדת גורמי הביטחון בעניינו של העותר, וביום 31.7.06 הוזמנו העותרים טלפונית להמשך הטיפול בבקשתם אצל המשיב. למרות זאת, הגישו העותרים את העתירה דנן, במסגרתה לא ציינו כי זומנו אצל המשיב. ביום 29.8.06 הגיעו העותרים ללשכת המשיב, וניתן לעותר אישור שהייה למשך שישה חודשים נוספים. לאור כל זאת טוען המשיב, כי העותרים לא מיצו את ההליכים שעמדו בפניהם עובר להגשת העתירה, שכן היה על העותרים להמתין להמשך הטיפול בבקשתו לפני שהגיש עתירה זו. לפיכך טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, כמו גם לעמדת המשיב, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. מן החומר שבתיק עולה כי אכן מעמדו של העותר 2 לא הוסדר במשך זמן רב, למרות פניותיהם של העותרים בעניין במסגרת בקשתם לאיחוד משפחות. עם זאת, נראה על פניו כי חלוף הזמן במקרה זה אינו מייתר את הבירור, אם מיצו העותרים את האפשרויות העומדות בפניהם עובר להגשת עתירה על מנת לקבל את הסעד המבוקש. שוכנעתי כי בנסיבות המקרה שלפניי ועל אף הזמן שחלף מאז הוגשה הבקשה להארכת היתר השהייה, היה על העותרים להמתין זמן נוסף, לפחות עד לאחר שתתקיים פגישתם אצל המשיב, אליה זומנו ביום 31.7.06, טרם הגשת העתירה דנן ומבלי שהדבר מצא כלל ביטוי בעתירה. משלא עשו כן, בנסיבות המקרה שלפני, לא מצאתי הצדקה לחייב המשיב בהוצאות. לפיכך דין הבקשה להידחות.