בג"ץ 6417/07 סמירה פוזי עטיה אבראהים נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת.

1.

בעתירה, שהוגשה ביום 23.7.2007, קבלו העותרים על כך שלא מתאפשר לעותרת 1 (להלן – העותרת) לבקר אצל בעלה הכלוא בישראל, ואין היא מקבלת תשובה מנומקת מדוע המשיב אינו מאפשר זאת. כן קבלו העותרים על כך שהמשיב אינו עומד בהתחייבותו לעותר 2 להשיב תוך חודשיים עד חודשיים וחצי לפניות המועברות אליו, במסגרת ההסדר שהנהיג לביקור בבתי הכלא של תושבי השטחים, בעניינם קיימת מניעת כניסה לישראל.

בעתירה נטען כי ביום 21.8.2006 פנה עותר 2 ללשכת יועמ"ש המשיב בבקשה להסדיר את ביקורי העותרת אצל בעלה הכלוא. בעקבות זאת קיבלה העותרת היתר חד פעמי לבקר אצל בעלה בחודש ספטמבר 2006. נטען כי בחודש אוקטובר 2006 פנתה העותרת למשיב בבקשה לחדש את ההיתר. ביום 7.5.2007, לאחר 7 חודשי אי מענה, פנה עותר 2 בבקשה ליתן מענה לבקשת העותרת. משחלפו למעלה מחודשיים נוספים ללא מענה, על פי הנטען, הוגשה העתירה שבכותרת. עם הגשת העתירה התבקש המשיב להגיש תשובה מקדמית עד ליום 28.8.2007. ביום 19.8.2007 הודיעו העותרים כי ביום 1.8.2007 ניתנה תשובת המשיב, לפיה הונפק לעותרת היתר לביקור אצל בעלה הכלוא, התקף מיום 29.7.2007 עד ליום 11.9.2007. לפיכך סברו העותרים כי דין העתירה להימחק, אך עמדו על הוצאותיהם. לטענתם, רק לאחר הגשת העתירה זכתה העותרת לקבלת היתר לביקור בעלה בכלא, לאחר שבמשך 9 חודשים מנע המשיב מן העותרת לממש את זכות הביקור ללא כל הצדקה מהותית, אלא בשל סחבת וחוסר מעש.

2.

המשיב, מנגד, סבור כי מקרה זה אינו מסוג המקרים המצדיקים פסיקת הוצאות לטובת העותרים, שכן לא הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב להעניק לעותרים את הסעד המבוקש בעתירה. בתגובת המשיב נמסר כי מבדיקת גורמי הצבא עולה כי ביום 29.5.2007 נשלחה פניית העותר 2, בה נתבקשה כניסת העותרת לישראל לצורך ביקור בעלה, וביום 12.6.2007 נשלחה לעותר 2 תשובת ביניים, לפיה לצורך טיפול בפנייה יש להמציא מסמכים נוספים המעידים על קשר הנישואין בין בני הזוג, וכן נדרש מידע נוסף אודות הכלוא. בעקבות זאת, ביום 14.6.2007 התקבל מכתב מטעם העותר 2 ובו הפרטים הנוספים שנדרשו. בהמשך לכך ולאחר בחינת נסיבות העניין, העבירו גורמי הביטחון את עמדתם לפיה אין התנגדות ביטחונית ומשנתקבלה עמדת גורמי הביטחון הונפק היתר כניסה לעותרת מיום 29.7.2007 עד ליום 11.9.2007. המשיב טוען, איפוא, כי הנפקת ההיתר נעשתה ללא קשר לעתירה ובמנותק ממנה, ולאחר קבלת הפרטים החסרים מן העותרים לצורך בחינת הבקשה.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתיק בכללותו ובשים לב לכללים שנקבעו ב בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. על פי הכללים בהלכה הפסוקה, יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. מתגובת המשיב עולה כי העתירה הוגשה כחודש לאחר שהמידע המשלים לגבי העותרת הועבר למשיב. אמנם, מן הבחינה הכרונולוגית התקבל הסעד המבוקש לאחר שהוגשה העתירה. יחד עם זאת, לא שוכנעתי בקיומו של קשר סיבתי מספק בין שני האירועים. בנוסף, חליפת המכתבים מחודש יוני 2007 בין המשיב לעותר 2 מעוררת ספק באשר למיצוי הליכים מצד העותרים טרם הגשת העתירה. לכך יש להוסיף כי בעתירה כלל לא צוינה חליפת מכתבים זו. במצב דברים זה אין גם מקום להידרש לטענות הכלליות שבפי העותרים לגבי אי מענה מ מוש ך לבקשות לביקורי כלואים מצד בני משפחה לגביהם קיימת מניעת כניסה לישראל. לאור האמור, לא מצאתי עילה לחייב את המשיב בהוצאות העותרים.

הבקשה נדחית.