בג"ץ 6419/99 דדון ישראל נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית משפט השלום באילת בשל עבירות הטרדה, איום, תקיפה, הפרת הוראה חוקית, העלבת עובד ציבור ותקלה ציבורית. חלק מהמעשים המיוחסים לו כוונו כלפי בת זוגו, המתלוננת, ואילו חלקם האחר כוונו כלפי בני משפחתה של המתלוננת וכן כלפי עובדים סוציאליים אשר הייתה להם נגיעה בטיפול בבני הזוג.

לבקשת המאשימה הורה בית משפט השלום שהעורר ייעצר עד תום בירור המשפט. עררו של העורר כנגד החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי; ומכאן הערר שלפניי.

העיון בהחלטות בתי המשפט קמא הניח את דעתי שעל יסוד העובדות שהיו בפניהם, אכן לא היה מנוס ממעצרו של העורר. י צויין כי בהליך לפני בית משפט השלום הודה סניגורו של העורר בקיומה של תשתית ראייתית ובקיומה של עילת מעצר; ומכאן שכל ניסיון לחלוק על איזה משני אלה, בערר שלפניי, דינו להידחות.

בפי הסניגור היו שתי טענות: האחת, כי מאז פרשת המעשים נותק סופית הקשר בין העורר לבין המתלוננת ולנוכח ניתוק זה אין עוד כל יסוד לחשש שאם ישוחרר העורר מן המעצר עלול הוא לפגוע במתלוננת או באחרים, בגין קשריהם עימה. והשניה, כי העורר מסכים עתה - לאשר לא הסכים בעת הדיון בבית משפט השלום - לחלופת מעצר שאחד מתנאיה יהיה חיובו לשהות רחוק מן העיר אילת.

כל אחת מן הטענות הללו, אם אכן יש בה ממש, היא עניין לבקשה לעיון חוזר שבידי הסניגור להגיש לבית משפט השלום. יצויין שבית משפט המחוזי קבע כי אין מקום לשחרר את העורר בחלופת מעצר. מובן, איפוא, שבית משפט השלום יוכל לסטות מהחלטה זו ולהורות על שחרורו של העורר בתנאי חלופה נאותה רק אם ישוכנע בצדקת טענתו הראשונה של העורר, דהיינו שחל שינוי ממשי בנסיבות המתבטא בניתוק מוחלט של הקשר בין העורר לבין המתלוננת וכי בנסיבות אלה פס הסיכון שהעורר יפגע במתלוננת או באחרים אם ישוחרר.

הערר נדחה.