בג"ץ 6438/15 יורם פרי נ. משטרת ישראל מרחב דן ת"א

השופט י' דנציגר :

1.לפנינו עתירה המופנית נגד החלטת משטרת ישראל, שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד הנילון בעקבות תלונת העותר נגד הנילון, שתאריכה 30.4.2014, לפיה הנילון נטל ארגז עם חומר הנוגע לאחותו – שטופלה בעניין משפטי מסויים על ידי העותר – ופנה לצאת מהמשרד, ומשנחסם על ידי העותר ורעיתו נתן לעותר מכה חזקה.

הנילון מצידו הגיש תלונה משלו נגד העותר, בה טען כי העותר ואשתו תקפו אותו עת ביקש ליטול ארגז ובו מסמכים שהובאו על ידו בשעתו למשרד העותר.

שתי התלונות נבדקו על ידי משטרת ישראל, וזו הודיעה לעותר ביום 9.5.2014 כי החליטה שלא להוסיף ולנקוט פעולות חקירה נוספות בנוגע לתלונות דנן, שכן נסיבות העניין אינן מצדיקות פתיחה בחקירה פלילית (להלן: החלטת הסגירה ).

ערר שהגיש העותר למשטרה ביום 2.6.2014 על החלטת הסגירה הועבר עם תיק החקירה למחלקת עררים בפרקליטות המדינה (לאחר שקצין הפיקוח והבקרה במרחב דן של המשטרה הבהיר לעותר כי לא מצא פגם בהחלטת הסגירה), וזה נדחה בהחלטתה של הממונה על ענייני עררים (להלן: הממונה ) ביום 1.10.2014, בין היתר נוכח גרסאות סותרות בשאלה מי מהמעורבים תקף את השני; בהעדר עד בלתי-תלוי שיאפשר הכרעה בין הגרסאות; ובהתחשב בכך שאיש לא נחבל.

ביום 27.10.2014 פנה העותר לממונה והפנה את תשומת לבו לכך שהנילון "הינו עבריין, אין זו לו פעם ראשונה שהוא מעורב בעניינים משטרתיים". כן טען העותר, כי התנהלות הנילון עולה כדי עבירה לפי סעיף 381א לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בתשובת הממונה לעותר מיום 30.10.2014 צויין כי אין זכות ערר על החלטה בערר.

אף על פי כן, פנה העותר ביום 18.12.2014 למשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים) (להלן: המשנה ) בבקשה להשיג על ההחלטה לדחות את עררו.

ביום 13.1.2015 השיבה הממונה לעותר כי אין באמור בפנייתו דנן כדי להביא לשינוי ההחלטה.

ואולם, העותר בחר לשוב ולפנות למשנה פעמיים – ביום 8.2.2015 וביום 30.3.2015 – וביקש כי גורם נוסף יבדוק את תלונתו.

ביום 19.4.2015 השיבה לשכת המשנה לעותר כי לאחר עיון בפניותיו ובמסמכים רלבנטיים נוספים, אין מקום להתערב בהחלטת מחלקת עררים. פניות נוספות של העותר ללשכת המשנה ולפרקליט המדינה לא שינו מן ההחלטה.

ביום 24.9.2015 הוגשה העתירה דנן.

2.בראש ובראשונה יצויין, כי העותר לא צירף את הנילון כמשיב לעתירה, ודי בטעם זה כדי להצדיק דחייתה על הסף, שכן מדובר בגורם רלבנטי שעלול להיפגע מקבלת העתירה. הוא לא עשה כן אף לאחר שהמשיבות הפנו תשומת ליבו לכך שזו עילה לדחיית העתירה על הסף, בתגובתן שניתנה עוד ביום 17.1.2016.

יתר על כן, לא ניתן להתעלם מכך שחלף פרק זמן בן קרוב לשנה מיום דחיית הערר ועד להגשת העתירה. אמנם נכון שהעותר נקט בצעדים שונים כדי להביא לשינוי בהחלטה לדחות את הערר, ואולם צעדים אלו, לפחות בחלקם, אינם מוכרים בדין, ומשכך ניתן לקבל את טענת המשיבים לפיה הנילון – שלא צורף כאמור כצד לעתירה – יכול היה לפתח הסתמכות על כך שהמשטרה החליטה שלא לפתוח בחקירה פלילית נגדו (אף אם, כטענת העותר, היה מודע לצעדים אלו או אחרים שבהם נקט העותר מכוח העובדה שמתנהלים הליכים אזרחיים נגדו על ידי העותר).

3.אף לגופו של עניין, אין מקום לקבל את העתירה שכן אין זו דרכה של ערכאה זו להתערב בשיקול הדעת של רשויות אכיפת החוק והתביעה בסוגיות שעניינן הליכי חקירה פלילית והעמדה לדין, והיא עושה כן במקרים חריגים בלבד, ואולי אף נכון לומר קיצוניים, כאשר החלטת הרשות לוקה בעיוות מהותי או בחוסר סבירות קיצוני.

אין אנו סבורים כי המקרה דנן נופל בגדרם של אותם מקרים חריגים שבחריגים.

4.ניתן להבין לליבו של העותר, כי הוא חש פגיעה בשל אופן התנהלותו של הנילון במשרדו, על פי גרסתו, אך לא כל התנהלות שאינה ראויה לכאורה עולה כדי מקרה המצדיק נקיטה בהליך חקירה פלילי, זאת בפרט כאשר אף לגרסת העותר, כפי שנמסרה במשטרה, לא נגרמו לו סימני חבלה והוא אינו זקוק לטיפול רפואי. בנוסף, העובדה שלא נכח במקום צד ג' בלתי תלוי שיכול היה להעיד על הדברים כפי שקרו לאשורם, יש בה כדי לחזק את ההחלטה שלא לנקוט בהליך חקירה פלילי.

5.העתירה נדחית איפוא.

6.לפנים משורת הדין, ולא בלי לבטים, העותר ישא בהוצאות המשיבות על הצד הנמוך בסך 2,000 ₪.