בג"ץ 6445/09 אורי לוי נ. בית הדין הארצי לעבודה

השופטת ע' ארבל:

עניינה של העתירה שבפנינו הינו בבקשת העותר, כי נורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (כב' השופט ש' צור) שעניינה, בקווים כלליים, תנאי פרישתו של העותר מעבודה במשיבה 2.

1.

התקשרותו הראשונה של העותר עם המשיבה 2 הייתה עוד בשנת 1977 עת התקבל לשמש בה כצוער-מתלמד, והוא הוסיף לעבוד בחברה עד לשנת 1999, כשעבודתו הופסקה בהתאם להסכם פרישה. במסגרת טענותיו בפני הערכאות הקודמות, יצא העותר נגד תנאי הסכם זה ונגד עניינים נוספים הקשורים בהפסקת עבודתו במשיבה 2. לאחר שקיים דיון נרחב בתביעתו של העותר, דחה בית הדין האזורי לעבודה את תביעתו של העותר על מרבית היבטיה, אך מצא לחייב את המשיבה 2 בתשלום חלק קטן מתביעתו של העותר בדרך של פיצויי פיטורים והפרש מענק מיוחד. בית הדין האזורי דחה את התביעה שכנגד שהגישה המשיבה 2 נגד העותר. העותר ערער על החלטתו של בית הדין האזורי, וכמוהו ערערה על ההחלטה גם המשיבה 2. בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורו של העותר על כל חלקיו, בקובעו כי העותר אינו זכאי לרכיבי שכר שונים מכוח הסכמים בינלאומיים; כי תקופות שירותו של העותר במשיבה 2, כפי שנקבעו על-ידי בית הדין האזורי, הן מדויקות ומעוגנות בתשתית העובדתית שהייתה בפניו; כי יש לכלול בבסיס השכר של העותר לצורך חישוב המשכורת הקובעת את רכיבי משכורת החוף שקיבל, ולא את רכיבי משכורת הים; כי העותר אינו זכאי לשימוע מן הטעם שסיום שירותו במשיבה 2 נעשה על יסוד הסכם קיבוצי שהיה על דעתו; וכי יש לדחות את טענתו כי חתם על כתב הקבלה והשחרור השוללת את זכות תביעתו מתוך אילוץ וכפיה. מן הצד האחר, קיבל בית הדין הארצי לעבודה כמה מטענות המשיבה 2 בערעור שכנגד, ובין היתר קבע כי יש לחשב את הזכויות הכספיות של העותר על בסיס 360 ימי עבודה בשנה, בניגוד לקביעת בית הדין האזורי אשר חישב את הזכויות הכספיות על בסיס 365 ימים; וכי יש לחייב את העותר בהוצאות משפט בסכום גבוה יותר מזה שנפסק.

2.

לעותר טענות מלוא סל נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. בין היתר טוען העותר, כי פסק הדין נוגד את כללי הצדק הטבעי; כי על בית המשפט היה להתערב בתנאי השחרור והקבלה שנקבעו ובתנאים נוספים במסגרת ההסכם הקיבוצי העומדים בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק; כי "השכר הקובע לפנסיה" שנקבע לו מנותק כל קשר מן השכר שקיבל בזמן עבודתו במשיבה 2; כי הוצאות המשפט שהושתו עליו הן גבוהות עד כדי סתימת פיו לבירור טענותיו; כי פסק הדין נוגד את חוק חופשה שנתית; כי היה מקום לחשב את גובה הפיצוי שלו הוא זכאי על יסוד 365 ימים בשנה ולא על יסוד 360 ימים כשם שנעשה; כי הליך פיטוריו היה לקוי; כי היה מקום לערוך שימוע בעניינו לפני פיטוריו; וטענות רבות נוספות.

3.

דין העתירה להידחות על הסף. בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אינו משמש ערכאת ערעור על פסקי הדין וההחלטות היוצאות את מפתנו של בית הדין הארצי לעבודה (בג"צ 6412/09 יעקובי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 10.8.09); בג"צ 2394/09 בהותי נ' מועצה מקומית כפר משהד (לא פורסם, 19.5.09)). התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות מעין אלה הינה חריגה ונדירה והיא מתמצה באותם מקרים שבהם מזדקרת מהחלטתו של בית הדין הארצי טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את תיקונה (בג"צ 4213/09 בנקוביץ נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 21.7.09)). טענותיו של העותר במקרה דנן - מקומן בערכאת הערעור, ואמנם עיון בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה (כמו גם בזה של בית הדין האזורי) מלמד כי לא נפקד מקומן של אותן הטענות בהליכים שהתקיימו בפני הערכאות הקודמות. לא ראינו כי נפלה בפסקי הדין דלמטה טעות משפטית מן הזן המצדיק את התערבותנו, או כי נעשה עם העותר עוול מן הסוג המצדיק את תיקונו על-ידי בית המשפט הגבוה לצדק. אשר על-כן, אין מנוס מדחייתה של העתירה על הסף.