בג"ץ 6461/98 דן מרגלית נ. הרשות השניה לטלויזיה ורדיו

בהסכמת בעלי הדין, אני מוחקת את העתירה. נותרה להכרעה שאלת חיובן של משיבות 1 ו4- (להלן: הרשות; הרשות השניה) בהוצאות, כבקשת העותר.

העותר הוא עתונאי, והחל משנת 1982 הנחה לסירוגין את התכנית ערב חדש בטלויזיה החינוכית.

ביום 28.2.93 נחתם הסכם בין העותר לבין משיבה 2 (להלן: קשת), אשר התמודדה במכרז שערכה הרשות השניה לזיכיון לשירותי טלויזיה. בהסכם נקבע, כי החל מקבלת הזיכיון על ידי קשת, העותר לא ימלא תפקיד כלשהו ברשות השידור, הטלויזיה בכבלים וחברות אחרות בעלות זיכיון, אלא באישור קשת, אולם הוא יהא רשאי להמשיך בהגשת התכנית "ערב חדש" עבור הטלויזיה החינוכית, וכן לכתוב עבור עתונות כתובה, ולבצע עבודות נוספות כמפורט בחוזה.

תוקפו של ההסכם המקורי היה לשנתיים, אולם הוא הוארך מספר פעמים, תוך הוספת שינויים קלים ובלתי רלוונטיים, ותוקף ההארכה האחרונה עד 31.10.2000. ביום 31.7.97 התקשרו העותר וקשת בהסכם נוסף, בו התחייב העותר לחדול מהגשת "ערב חדש", אם יהווה הדבר תנאי לשידור תכניתו בערוץ השני, ואילו קשת התחייבה, בין היתר, לפצותו על אובדן הכנסה בשל כך.

הצורך בהסדרה מפורשת של שאלת העסקתו של העותר בטלויזיה החינוכית עלה בשל מדיניות הרשות השניה. כבר בשנת 1994 החליטה מועצת הרשות השניה להודיע לזכייניות, כי היא אוסרת על מנחים קבועים בערוץ 2 להנחות תוכניות בערוץ אחר. ההחלטה הובאה לידיעת בעלי הזכיונות, ביניהם קשת. סוכם אז כי במקרים חריגים בהם קשורה קשת בהתחייבויות (שהבולט בהם היה העותר), ינתן אישור מיוחד של משיבה 1 לחריגה. משיבות 1 ו4- חזרו על הנחיה זו מפעם לפעם.

ביום 31.7.97 דנה הרשות בבקשת קשת לקבל היתר להנחיה כפולה של העותר (הנחיה כפולה היא הנחיה ברשות השניה ובמסגרת טלויזיוניות נוספת), והחליטה על המשך מדיניותה, לפיה אין לאפשר השתתפותם של מנחים קבועים בשידורי ערוץ 2, אם הם מנחים תכנית קבועה בערוץ אחר. במכתב מיום 3.8.97 אל אורי שנער, מנכ"ל קשת, הובא תוכן ההחליטה העקרונית, וכן נאמר כי "באשר לדן מרגלית, תשובתנו תינתן לכם בהמשך".

בשבועות שלאחר מכן ביקשה הרשות פרטים לגבי בקשת קשת לאישור ההנחיה הכפולה, קשת השיבה לה, וביום 9.10.97 הודיע סמנכ"ל הרשות השניה, משה לוינסון, לקשת, כי העותר יורשה להנחות בערוץ 2 עד סוף ספטמבר 1998.

דא עקא, שמכתב זה לא התקבל כלל בקשת, ולא הובא לידיעת העותר. רק בחודש אוגוסט 1998 נודע לעותר תוכן החלטת הרשות השניה.

העותר וקשת פנו אל הרשות בבקשה לבטל את החלטתה, כשהם מתנגדים הן למדיניותה הכללית והן לעמדה שננקטה בעניינו של העותר. אולם הבקשה לא נענתה, וביום 14.10.98 הודיע מר נחמן שי, מנכ"ל הרשות השניה, כי הוא נכון להעלות את הנושא לדיון חוזר בישיבת המועצה, וכי עד אותו מועד תקיפה ההחלטה הקודמת.

העתירה הוגשה לבית המשפט ביום 16.10.98. תכניתו של העותר אמורה היתה להיות משודרת ביום 2.11.98, כשבועיים לאחר מכן.

בדיון שהתקיים ביום 2.11.98 הוציא בית המשפט צו על תנאי וצו ביניים, אשר התירו לעותר להנחות "הנחיה כפולה" עד מתן פסק דין בעתירה. במכתב מיום 22.10.98 הודיעה בא-כוח הרשות לבא-כוח העותר, כי הרשות דבקה עדיין בעמדתה העקרונית, אך החליטה לאשר לעותר לשדר את תכניתו לתקופת השידורים ינואר עד יוני 1999.

בעקבות הודעה זו התייתר הדיון בעתירה. נותרה, כאמור, שאלת חיוב הרשות השניה בהוצאות.

מלכתחילה נסובה העתירה הן נגד הפן העקרוני ושאלת סמכותה של הרשות השניה להגביל את עיסוקיהם של המתקשרים עמה, הן באופן ספציפי נגד ההגבלה שחלה על העותר עצמו.

בא-כוח הרשות השניה טוענת, כי אין לחייבה בהוצאות, משום שהמדיניות הכללית של מניעת הנחיה כפולה מוצדקת, ומאחר שהרשות הביעה נכונות לדון שנית בעניינו של העותר עוד לפני הגשת העתירה. דיון זה התקיים וההחלטה התקבלה תוך חודשיים.

השאלה העקרונית של הצדקת מדיניות איסור ההנחיה הכפולה לא נדונה, ואינה רלוונטית עוד לעתירה זו לאחר הסדרת עניינו הפרטי של העותר.

אשר לאישור להנחיה כפולה שניתן לעותר עצמו, הרי סופו מעיד על תחילתו: אם החליטה הרשות לאפשר התקשרות במצב כזה, הרי היא מעידה על עצמה כי החלטותיה הקודמות היו מוטעות וכי היה עליה לקבל את עמדתו של העותר עוד לפני הגשת העתירה.

הרשות החליטה על איסור הנחיה כפולה, בהתייחס גם ישירות לעותר עצמו, כבר בקיץ 1997. אולם, כאמור לעיל, הנחייתה זו לא נשלחה, וממילא לא התקבלה, אצל העותר עצמו, וספק אם נשלחה לחברת קשת. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע כי הרשות הודיעה במועד על מדיניות איסור ההנחיה הכפולה.

מאידך גיסא, גם העותר עצמו לא פעל להסדרת מצבו, אף על פי שידע על מדיניות הרשות. מדובר, איפוא, בחוסר מעש משותף של כל הצדדים להתקשרות (העותר, קשת והרשות השניה), ולפיכך אינני מביאה תקופה זו בחשבון.

עם פרוץ הבעיה בקיץ 1998, בסמוך למועד שנקבע לתחילת שידור תכניתו של העותר, פנה העותר אל הרשות השניה, בעצמו ובאמצעות בא-כוחו, וביקש שלא לתבוע ממנו לחדול לשדר את ערב חדש. אולם הרשות סירבה לחזור בה מהחלטותיה הקודמות. במכתב מיום 14.10.98, כשבועיים לפני תחילת שידור התכנית החדשה, הבטיח מר נחמן שי, מנכ"ל הרשות, להעלות את הנושא לדיון חוזר בישיבת המועצה הקרובה ללא ציון מועד צפוי לכינוס הישיבה.

יוצא, איפוא, שכדי להבטיח שידור התכנית במועד, לא נותרה ברירה בידי העותר, אלא לבקש סעד מבית המשפט, וכך אכן עשה.

גם לאחר הגשת העתירה, הרשות לא הזדרזה לקיים את הדיון הנוסף בעניין, כדי לחסוך את הצורך בבירור העתירה, וההחלטה להתיר את ההנחיה הכפולה של העותר התקבלה רק לאחר שבית המשפט, בהרכב שלושה שופטים, דן בעתירה, והחליט על מתן צו על תנאי וצו ביניים.

בנסיבות אלו, זכאי העותר להחזר הוצאותיו (בג"ץ 842/93, אל נסאסרה נגד שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217; בג"ץ 5432/93, אוטו מגזין בע"מ נגד משטרת ישראל , לא פורסם).

בהתחשב בכל האמור לעיל, ובשלב הדיוני בו נמחקה העתירה, אני מחייבת את משיבות 1 ו4- בהוצאות העותר בסך 10,000 ש"ח. הסכום ישולם תוך שלושים יום, ואם לא כן, ישא ריבית והצמדה מיום המצאת ההחלטה עד התשלום בפועל.