ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6505/97
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט ח' אריאל
המערער ת : בוני התיכון בע"מ
נגד
המשיב : בנק הפועלים בע"מ
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בבאר-שבע מיום 7.9.97 בת.א. 279/92
שניתן על ידי כבוד השופט י' טימור
תאריך הישיבה:
כ"ח בכסלו תשנ"ט (17.12.98)
בשם
המערער ת: עו"ד רחל כץ
בשם
המשיב : עו"ד צבי אגמון ו עו"ד יואב הירש
פסק - דין
השופט י' אנגלרד:
1. ערעור
זה עוסק בתביעת לקוח נגד בנק, בה מעלה הלקוח טענות מגוונות כלפי האופן בו נוהלו חשבונותיו בבנק. בעיקר קובל הלקוח על התניית שירות בשירות, חריגה מצו הריבית והפרת הסכמים בין הבנק לבינו. בית המשפט המחוזי - מפי השופט י' טימור - דחה את כל טענותיו של הלקוח. מכאן הערעור.
2.המערערת, חברת בוני התיכון בע"מ (להלן: " החברה "), ניהלה בבנק הפועלים בע"מ (להלן: " הבנק "), בסניף נתיבות, חשבון בנק שמספרו 170016. חשבון הבנק נפתח ביום 29.9.85. החברה נוהלה על-ידי אברהם (אהרון) פרץ ועל-ידי בנו עמרם פרץ. עד שנת 1989 התנהלה בבנק מרבית הפעילות העסקית של החברה. הבנק העמיד לחברה מסגרת אשראי בחשבון החוזר דביטורי (להלן: "חח"ד), סיפק לחברה ערבות בנקאית שנדרשה בהסכמיה המסחריים ונתן לה הלוואות מפעם לפעם. במהלך השנים פתחו מנהלי החברה תוכניות חסכון וקופות גמל שונות בבנק. תוכניות החסכון שמשו כבטחון לאשראי שקיבלה החברה מהבנק. בנוסף, ערבו מנהלי החברה בערבות אישית לפירעון חובות החברה לבנק. בחודש מאי 1986 גם קיבל הבנק שיעבוד שוטף על כל נכסי החברה. השעבוד הוסר בחודש יוני 1991. אף זכויות החברה בנכס מקרקעין שברשותה שועבדו לטובת הבנק.
3.בחודש אפריל 1989 חלה הידרדרות ביחסים בין החברה לבנק. באותו חודש נטל לעצמו הבנק חלק מכספי מקדמה בסכום של כ- 1.3 מיליון ש"ח, ששולמה לחברה מחברת החשמל, לצורך פירעון מוקדם של הלוואות שנטלה החברה. בעקבות דברים אלה, ובעקבות "תקלות" נוספות בין החברה לבנק, פנתה החברה במכתב אל הבנק ביום 19.4.89, בו היא פרטה את חוסר שביעות רצונה וביקשה כדלקמן: (1) לשחרר את השעבוד השוטף הכללי; (2) לשחרר את כל תכניות החסכון. הבנק נענה לבקשה לשחרר את תכניות החסכון אך סרב להסיר את השעבוד השוטף. החל מחודש מאי 1989 הצטמצמה פעילותה העסקית של החברה בבנק. בהמשך פנתה החברה למומחים לשם בדיקת אופן ניהול חשבונותיה בבנק. בעקבות ממצאיהם של המומחים, ותוך התבססות עליהם, הגישה החברה באוקטובר 1992 תביעה כספית נגד הבנק, בה היא מעלה טענות שונות כלפי הבנק. אבחן טענות אלה אחת לאחת, כסדר הופעתן בפסק הדין נשוא הערעור.
התניית שרות בשרות - תכניות חסכון
4.הטענה הראשונה והמרכזית, עניינה "התניית שירות בשירות": לגרסתם של מנהלי החברה, התנה הבנק את הסכמתו להעמיד אשראי לחברה בפתיחת תוכניות חסכון מעת לעת. בכך הפר הבנק את הוראות סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א1981-, אשר זו לשונו:
לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי.
5.המדובר בתשע תוכניות חסכון, שנפתחו על-שם מנהלי החברה בין השנים 1985 ל- 1988, כמפורט להלן:
מועד הרכישה
סוג התוכנית
בעל החשבון
סכום ההפקדה
20.10.85
מטמון הדולר
פרץ אברהם
300 ש"ח בתשלומים חודשיים
20.10.85
מטמון הדולר
פרץ עמרם
150 ש"ח בתשלומים חודשיים
30.11.86
מטמון תשלומים
פרץ אברהם
1,500 ש"ח בתשלומים חודשיים
30.11.86
מטמון למתמיד
פרץ עמרם
1,500 ש"ח בתשלומים חודשיים
31.5.87
מטמון דולר מדד
פרץ עמרם
15,000 ש"ח
27.10.87
מטמון דולר מדד
פרץ אברהם
50,000 ש"ח
27.10.87
מטמון דולר מדד
פרץ עמרם
50,000 ש"ח
30.10.88
מטמון תשואה
פרץ אברהם
50,000 ש"ח
30.10.88
מטמון תשואה
פרץ עמרם
50,000 ש"ח
6.יצוין, כי התכניות נרשמו על-שם מנהלי החברה, פרץ עמרם ופרץ אהרון. ואולם, בית המשפט קמא קיבל את עמדת החברה, כי תוכניות החסכון היו בפועל בבעלותה או לפחות בשליטתה של החברה, וזאת בין היתר לאור העובדה כי מימון תוכניות החסכון נעשה ע"י חיוב חשבונה של החברה, כי התכניות שימשו בטוחה לאשראי שקיבלה החברה, וכי בעת "שבירת" תוכניות החסכון, ביום 30.5.89, הוזרמו כספי התוכניות לחשבונה של החברה.
7.הבנק טען להתיישנות עילת התביעה הנוגעת לשתי תוכניות החסכון מיום 20.10.85. לשיטתו, עילת התביעה בגין תוכניות אלה נולדה עם פתיחתן, ביום 20.10.85. כתב התביעה הוגש רק ביום 28.10.92, למעלה משבע שנים מיום שנולדה עילת התביעה, דהיינו בחלוף תקופת ההתיישנות. החברה, מצידה, טענה כי מכיוון ששתי התוכניות היו תוכניות בתשלומים חודשיים, לכל היותר חלה התיישנות על ההפקדה הראשונה בכל תוכנית. טענת ההתישנות התקבלה על דעתו של בית המשפט קמא. בית המשפט בחן מהו מועד התגבשותה של עילת התביעה, כלומר המועד בו אולצה החברה לפתוח תוכניות חסכון, ומצא כי מועד זה זהה למועד פתיחת תוכניות החסכון: 20.10.85. לפיכך הוא דחה את התביעה בנוגע לשתי התוכניות בכללותן, מחמת התיישנותה.
8.על מסקנה זו קובלת החברה בערעור. היא חוזרת על כך שקיימת התיישנות רק לגבי ההפקדה הראשונה בכל תוכנית חסכון. נראה כי יש לקבל את הערעור בנקודה זו, אם כי לא מנימוקה של החברה. הרקע להתניית שירות הוא הכוח הכלכלי העדיף המופעל על ידי הבנק כלפי הלקוח. כוח עדיף זה ביקש המחוקק לנטרל על ידי הטלת איסור על התניית שירות בשירות (א' וינרוט וב' אדלשטיין ' התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי '
(תשנ"ו1996-) בעמ' 12, ע"א 4644/91 משה כובשי חברת תובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים , פ"ד מט(1) 617). הלחץ המופעל על ידי הבנק אינו עולה כדי כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, אלא די בלחץ "עדין" בהרבה. כפי שקובע הנשיא ו' זילר בת"א 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל נעימי יבוא ושיווק (1988) בע"מ ואח' (לא פורסם): "בנסיבות אלה אין מדובר בלחץ ברוטלי או באילוץ פיסי; די בהסבר שההנהלה תראה בעין יפה השקעה בתכניות חסכון, והדבר יהווה רקע נוח למתן אשראים ולמילוי שאר מישאלות של הנתבע לטובה".
עם זאת, באשר לסוגיית ההתיישנות, אפשר ללמוד עליה מדין הכפייה: המתקשר, עליו נכפה החוזה, רשאי לבטלו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה (סעיף 20 לחוק החוזים). מכאן אפשר ללמוד כי גם לגבי הלקוח, שנכנע להתניית שירות בשירות, עילת תביעתו נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשיית העסקה. במלים אחרות, כל זמן שהבנק מתנה את העמדת האשראי לחברה בהמשך קיומן של תוכניות החסכון ובהמשך הפקדת כספים אליהן, מירוץ ההתיישנות טרם יחל. בנסיבות המקרה הנדון, הטענה היא כי הבנק אילץ את החברה להמשיך ולהחזיק בתכניות החסכון גם לאחר פתיחתן ביום 28.10.85. טענה זו לא נסתרה, ולכן, מרוץ ההתיישנות החל רק במועד בו נפסקה בפועל התניית השירות בשירות אחר, דהיינו, פסקו התנאים שהעניקו לבנק את הכוח הכלכלי העדיף.
9.חיזוק לעמדה זו ניתן למצוא אף בסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף זה קובע:
לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל ;
ואמנם, החברה ביססה את תביעתה גם על עוולה נזיקית - הלוא היא הפרת חובה חקוקה. זאת ועוד אחרת, חוק הבנקאות עצמו מאשש את הזיקה של התביעה על פי החוק אל פקודת הנזיקין: סעיף 15 לחוק מורה ש"דין נזק שנגרם לאדם על ידי עבירה על הוראות חוק זה ... כדין נזק שמותר לתבוע עליו פיצויים על פי פקודת הנזיקין". ובכן, מעשה הנזיקין מצד הבנק נמשך כל עוד נמשכת ההתנייה והלחץ הכלכלי. לפיכך, גם פקודת הנזיקין מוליכה למסקנה כי מרוץ ההתיישנות החל רק עם הפסקת התנאים להתנייה. נמצא, כי יש לדחות את טענת ההתיישנות לגבי שתי תכניות החסכון הנזכרות מיום 20.10.1985.
10.מכאן לעילת התביעה גופה. בית משפט קמא דן בטענה בדבר "התניית שירות בשירות" בנוגע לשבע תוכניות החסכון הנוספות, ודחה אותה לגופה. בית המשפט קבע, כממצא עובדתי חד משמעי, כי כל הסכומים שנדרשו לפתיחת תוכניות החסכון נמשכו מחשבון החברה. הוא דחה את טענת הבנק כי חלק מהתוכניות מומנו ע"י הלוואות "ייעודיות" לחשבונותיהם של מנהלי החברה. מפסק הדין עולה כי בית המשפט גם לא השתכנע מטענת הבנק שהייתה כדאיות כלכלית בפתיחת תוכניות החסכון, משום, שלכאורה, נפתחו בתקופות "מבצעים". בית המשפט בחן את הכדאיות של תוכניות החסכון באמצעות שלושה פרמטרים: היתרה בחשבון החברה בעת פתיחת התוכניות; התשואה שהניבה כל תכנית; שעור הריבית החריגה שנגבתה בחשבון. יישום פרמטרים אלה העלה בבירור כי לא הייתה כל כדאיות כלכלית בפתיחת ארבע התוכניות בשנים 1987 ו- 1988. בית המשפט לא בדק את הכדאיות הכלכלית של התוכניות מהשנים 1986 ו- 1987 כי לא הוכחה התשואה שנשאו התוכניות (בטופס בקשת הצטרפות לתכנית החסכון לא נרשמה כל תשואה).
11.בשלב הבא בחן בית המשפט את קיומו של יחס הדדי - קורלאציה בלע"ז - בין פתיחת תוכניות חסכון לבין העמדת אשראי לחברה. יחס ישיר כזה לא הוכח. העדרו הוסבר על-ידי החברה בכך שהבנק התנה את המשך העמדת האשראי השוטף, ברמתו הקיימת, בפתיחת תוכניות חסכון. הסבר זה לא נתקבל על דעתו של בית המשפט. בית המשפט קובע כי "למעט הצהרה זו של מנהלי התובעת (..), לא הובאו כל ראיות כי התניה זו אכן התרחשה. התובעת לא הצביעה על תכנית ספציפית שלגביה התנה הנתבע המשך העמדת אשראי. התובעת גם לא פרטה את נסיבות ההתניה". בסיכום קובע בית המשפט המחוזי:
על פני הדברים הוכח לכאורה כי לא היה הגיון כלכלי בפתיחת תוכניות חסכון כאשר חשבון [החברה] בחריגה. לעומת זאת לא הוכחה כל קורלאציה בין מועד פתיחת תוכניות החיסכון לשירותים בנקאיים שניתנו. בהעדר קורלאציה זאת טוענת [החברה] כי עצם מתן האשראי השוטף הותנה בפתיחת תוכניות החיסכון. נראה לי הדבר מרחיק לכת להסיק מסקנה זאת, כהכרח המציאות, בכל מקרה בו נפתחות תוכניות חיסכון ע"י לקוח כשחשבונו ביתרת חובה. קיימים שיקולים רבים ושונים לפתיחת תוכניות חיסכון. בת.א. 143/91 ... אכן הסיק ביהמ"ש התניית שירות בשירות משום פתיחת תוכניות חיסכון, כאשר החשבון ביתרת חובה לאורך זמן, אלא ששם מדובר היה בכמאה תוכניות שנפתחו. לעומת זאת בת.א. 2216/89 ... נדחתה טענה אודות התניית שרות, משלא הוכחה קורלאציה בין התוכניות שנפתחו לשירות אחר שניתן, לרבות אשראי שניתן, ואפילו הוכח חוסר כדאיות כלכלי. המסקנה המתבקשת מכל הנאמר לעיל הינה כי לא הוכחה הטענה בדבר התניית שירות בשירות.
12.בערעור לפנינו, החברה קובלת על כך ששאלת הקורלאציה בין מועד פתיחת תוכניות החסכון לבין מועד הקצאת אשראי הועמדה כשאלה עיקרית ויחידה לבחינת קיומה של כפייה והתנייה. ואמנם, השאלה היא האם תנאי הכרחי לקיומה של התניית שירות בשירות הוא ההוכחה כי קיים יחס ישיר בין שירותים ספציפיים, אחד לאחד? גרסת הבנק היא כי אמנם כן, משום שטענה חמורה של התניית שירות בשירות לא צריכה להתקבל, בלתי אם הוכח קשר חד-משמעי בין תכנית ספציפית שנפתחה לבין אשראי ספציפי שניתן.
13.שאלת היסודות לקיום התניית שירות בשירות העסיקה לא במעט את בתי המשפט המחוזיים. לכאורה, התגבשו שני זרמים שונים. לפי זרם אחד בפסיקה, הלקוח נושא בנטל להוכיח כי שירות ספציפי הותנה בנטילת שירות ספציפי אחר
(ראה, למשל, ת.א. (ת"א) 1692/91 חברה למסחר ולטקסטיל רמאל בע"מ ואח' נ' בנק אמריקאי ישראלי בע"מ (לא פורסם); ת.א. (ת"א) 1129/90 גרטנר צבי נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)). לפי זרם אחר בפסיקה, דומה כי די בהוכחה ששירות "כללי", כגון העמדת קו אשראי, עשוי לעמוד בסכנה כי יתבטל, אם הלקוח לא ירכוש את השירות האחר, כגון פתיחת תכנית חסכון שהבנק חפץ ביקרה. ראה, למשל, ת.א. (נצרת) 10824/90 בנק ערבי ישראלי בע"מ נ' עבדל כרים (לא פורסם); ת.א. (י-ם) 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל נעימי יבוא ושיווק (1988) בע"מ ואח' (לא פורסם); ת. המ' (חי') 2281/89 אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
(לא פורסם).
14.יצוין, כי הפסיקה מייחסת לעיתים חשיבות לשאלה נוספת, והיא: האם די בהוכחה כי לשירות האחר אין כל צידוק כלכלי, כדי שתוסק מעובדה זו המסקנה שהבנק התנה שירות בשירות? ראה, בהקשר זה, ת.א. (י-ם) 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל נעימי יבוא ושיווק (1988) בע"מ ואח'
(לא פורסם); ת.א. (י-ם) 1245/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גולאר חבר' סינמטוגרפית בע"מ ואח' (לא פורסם) (להלן: "פרשת גולאר ").
15.נקודת המוצא לכל דיון חייבת להיות ההוראה הנזכרת בסעיף 7(א) לחוק הבנקאות: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר". אין ספק כי חייבת להתקיים "קורלאציה", מִתאם, יחס הדדי, בין שני השירותים. ללא יחס כזה אין התניית שירות בשירות. לכן, אין מקום למחלוקת בדבר הצורך בקיום יחס זה, משום שבלעדיו אין תחולה להוראת סעיף 7(א) לחוק. לכן, לטעמי, ניגודי הגישות, שאפשר למצוא בפסיקה, כלל אינם נוגעים ליסודות ההתנייה, אלא לדרך הוכחתם. מאחר שברוב המקרים עומדת טענת הלקוח מול טענת הבנק, על בית המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתנייה. הצורך בראיות חיצוניות עשוי להתעורר בשל העובדה כי התניית השירות איננה חייבת, כאמור, להיות תוצאה של כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים, שהיא, בדרך כלל, אירוע ממוקד. כפי שנקבע בפסיקה, לעניין התניית שירות די ביצירת אווירה של לחץ סמוי המופעל על הלקוח. אווירה מעין זו, כדי שלא תישאר עניין של תחושה אישית, חייבת להתבסס על נסיבות חיצוניות, המעידות על קיומה.
16.יש לזכור, כי אפשר שתחושתו של לקוח שהופעל עליו לחץ לנטילת שירות, כגון פתיחת תוכנית חסכון, נוצרת בדיעבד, לאחר בדיקה חוזרת של הכדאיות הכלכלית. במיוחד קיים חשש כזה כאשר הבדיקה מתבצעת לאחר הרעה ביחסים בין הבנק לבין הלקוח. הרעה זו עשויה להיות קשורה בתביעת הבנק לתשלום חובותיו של הלקוח. לכן, על הלקוח לשכנע את בית המשפט כי נטילת השירות, מלכתחילה, הייתה תוצאה של התניית שירות בשירות. בהקשר זה יצוין כי גם עניין הכדאיות הכלכלית של השירות האחר, אינו אלא אריח אחד - אם כי מרכזי - מבין האריחים המקימים את בניין ההוכחה.
17.מילים אחדות על ההסדר החוקי: ההוראה המבטלת התניית שירות בשירות, מטרתה להגן על הלקוח במסגרת הרעיון הכללי של הגנת הצרכן. להגנה זו מימד פטרנליסטי, בשל ההתערבות ביחסים החוזיים. יצוין, כי הצורך להגן על לקוח מפני כוח כלכלי עדיף הוא בסופו של דבר תוצאה של כֶּשֶל בשוק החופשי. לו השוק היה משוכלל, הלקוח יכול היה להינצל מלחץ בלתי הוגן על ידי פנייה לשירותיו של בנק מתחרה. דא עקא, השוק אינו משוכלל ולכן ראה המחוקק צורך להגן על הלקוח. כפי שצויין במספר פסקי דין, המעבר מבנק לבנק קשור גם הוא בעלויות עסקה (Transaction costs) .
18.העולה מן האמור, כי מציאותה של התניית שירות בשירות תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. הקושי במקרה שלנו נעוץ בכך כי הטענה היא שפתיחתן של תוכניות החסכון הייתה תנאי להמשך העמדת קו האשראי לזכות הלקוח. לא מדובר איפוא בשירות ספציפי, חד פעמי, מול שירות ספציפי אחר. לפנינו טענה הנוגעת לשירות רצוף, מתמשך ומשתנה, המותנה, כביכול, בנטילת שירות יחיד וממוקד. בית המשפט קמא לא שלל את האפשרות כי גם בנסיבות אלה תתכן התניית שירות בשירות. אולם הוא ביקש יחס כלכלי מתאים בין שני השירותים. מאחר שקו האשראי עלה מבחינת היקפו בהרבה על היקף תוכניות החסכון, בית המשפט לא השתכנע כי הנסיבות החיצוניות מצביעות על התניית שירות בשירות. כן הצביע בית המשפט על כך כי קו האשראי נשמר ללקוח גם לאחר "שבירת" תוכניות החסכון.
19.לטעמי, אין בנסיבות אלה כדי לשלול את קיומה של התניית שירות בשירות. קודם כל, יש לבחון את פתיחת תוכניות החסכון לא רק מבחינת היקף העסקים בין הבנק ללקוח אלא גם מבחינת האינטרס המקומי של מנהל סניף הבנק באשר ל"מבצע" תוכניות החסכון. כפי שמציינים המחברים א' וינרוט וב' אדלשטיין בספרם ' התניית שירות בשירות ':
לכאורה, יש צורך גם בקורלציה בסכומים. לא הגיוני, למשל, לטעון כי הבנק התנה שירות של הלוואה במיליונים, בפתיחת תכנית חיסכון של עשרות אלפי שקלים בודדים. ואולם, בעוד שמבחינת הבנק התניה כזו אינה הגיונית, הרי שלעתים לפקיד הבנק יש אינטרס אישי גם בצעד כזה, שהוא צעד קטן לבנק, אך צעד גדול לפקיד. אין על כן לקבוע כל מסמרות בעניין זה, וגם בסיטואציה של העדר קורלציה בסכומים נראה, כי יש לבחון את הדברים בהתאם לעדויות הפוזיטיביות, המובאות בפני בית המשפט במקרה הקונקרטי שלפניו. ( שם , בעמ' 28, הערה 32).
יצוין, כי מנהל הבנק העיד בבית המשפט כי "באופן עקרוני היה לי אינטרס שבסניף שלי יפתחו מירב תוכניות החסכון. לא זכור לי אם באותה תקופה ניתנו בונוסים כלשהם".
20.מן הראוי איפוא לבחון את מכלול הנסיבות של פתיחת תוכניות החסכון. בין הנסיבות האלה, שפורטו לעיל, יש למנות: כל תוכניות החסכון מומנו מחשבון החברה ונפדו לתוך חשבון החברה; בכל המועדים של פתיחת תוכניות החסכון וגם במשך קיומן עמד חשבון החברה ביתרת חובה חריגה. כתוצאה מכך נגרם ללקוח נזק כלכלי ניכר, וזאת בשל הפער העצום בין שיעור הריבית החריגה לבין התשואה שהניבו התוכניות. נסיבות אלה יוצרות חזקה עובדתית כי הופעל לחץ כלכלי כלפי הלקוח באמצעות שירותי האשראי לחברה, וזאת במטרה כי האחרונה תרכוש תוכניות חיסכון. יצוין, כי הנסיבות הנזכרות שונות מנסיבות פתיחת תוכניות החסכון בפרשת אמנונים
(ע"א 7287,7126/96 אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (טרם פורסם)). בפרשת אמנונים נפסק כי לא הוכחה טענת הלקוח בדבר התניית שירות בשירות לגבי חלק מתוכניות החסכון נשוא התביעה. לאחר בחינת נסיבות פתיחתן של תוכניות אלה מצא בית המשפט כי לגבי חלקן לא הוכח חוסר כדאיות כלכלית וחלקן לא מומנו מתוך כספי חשבון החח"ד של הלקוח. יתרה מזו, התברר כי
לגבי "תוכניות המשך" שלח הבנק ללקוח הודעה בדבר האפשרות לפרוע את התוכניות. כיוון שהלקוח לא הצביע על כך שפנה וביקש את פירעון התוכניות, נקבע כי כלל לא הוכחה כפייה מצד הבנק.
21.באשר ליצירת חזקה עובדתית, ראה את דבריו של השופט ו' זיילר בפרשת גולאר :
לא היה ספק כי מצבה של הנתבעת מס. 1 היה קשה מבחינת כסף נזיל שחסר לה. לכל דבר עת, ואולם אין ולא יכול שיהיה ספק, שלא זו היתה העת לפי כל קנה מידה כלכלי הגיוני, להשקעה בתכנית חסכון ארוכת טווח , ביחוד כשמדובר במי שנכסים מצויים בידיו, נחוץ לו כסף להשלימם, ואם ירצה לחסוך, נוח לו שיחסוך בנכס ולא בכסף מוקפא. בסיטואציה זו כמעט שיחול הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" במובן זה שאם יש שני צדדים לעיסקה, כשלאחד מהם אין אספקט זה של העיסקה כדאי, מן הסתם הוא כדאי למשנהו.
22.אם נצרף לחזקה העובדתית הנזכרת את עדויותיהם של מנהלי החברה בדבר הפעלת לחץ כלכלי מצד הבנק, לגביהן לא קבע בית המשפט כי הן אינן מהימנות, אין מנוס מן המסקנה כי החברה הרימה את נטל השכנוע בדבר קיומה של התניית שירות בשירות.
23.העולה מן האמור כי יש לבטל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי לגבי כל תשע תוכניות החסכון. הדיון מוחזר לבית המשפט קמא כדי שיקבע את ההשלכות הכלכליות של היות תוכניות אלה בבחינת התניית שירות בשירות.
ריבית בשיעור העולה על הוראות צו הריבית
24.טענה אחרת של החברה נוגעת להלוואה צמודה למדד, אותה העמיד הבנק לרשות החברה ביום 28.8.86. הטענה היא כי בסילוק ההלוואה גבה הבנק ריבית שנתית אפקטיבית בשעור 14%, בעוד שהריבית השנתית המירבית, המותרת על פי צו הריבית (קביעת שעור הריבית המקסימלי), התש"ל1970-, בקשר להלוואות צמודות למדד, היא 13% בלבד. בית המשפט קמא פסק כי אם שיעור הריבית הנומינלית, המהווה בסיס לחישוב הריבית האפקטיבית, עומד בדרישות הצו, אין בגביית ריבית אפקטיבית (הכוללת ריבית דריבית) משום חריגה של הבנק מצו הריבית.
25.החברה חוזרת בערעור שלפנינו על הטענה כי תקרת הריבית הקבועה בצו הריבית מתייחסת לריבית השנתית האפקטיבית, וכי כל פרשנות אחרת תאפשר להגדיל לשיעורים אבסורדיים את שיעור הריבית ולעקוף למעשה את הצו. אין לקבל טענה זו. טענה דומה נשמעה ונדחתה בת.א. (ת"א) 1272/87 בנק הפועלים בע"מ נ' בית זייד , פס"מ תשנ"ג(ג) 19. מסקנתו של בית המשפט היא כי הריבית המירבית בחיקוקי הריבית מכוונת לריבית הנומינלית ולא לריבית האפקטיבית. השופט א' שטרוזמן תומך את מסקנתו בכך:
צבירת ריבית אחת לשלושה חודשים, כאמור בכתבי ההתחייבות, הותרה לפי החוק וצו הריבית המכסימלית. אין משמעות להיתר צבירת ריבית דריבית אם, כגירסת הנתבעים, בכל מקרה סך כל תשלומי הריבית במשך השנה לא יעלה על סכום הריבית הנומינלית. פרשנות כזו לא הצריכה את היתר המחוקק לגביית ריבית דריבית בתנאים המפורטים בצו הריבית המכסימלית.
באותה רוח ראה גם את הערתו של השופט א' לרון בת.א. (ב"ש) 443/89 שטרן אפרתי עבודות עפר נ' בנק המזרחי המאוחד (לא פורסם). כמו כן ראה א' וינרוט ' ריבית ' (תשנ"ח1998-) בעמ' 161 בסמוך להערה 190. המסקנה כי כוונת חיקוקי הריבית היא לריבית נומינלית נראית נכונה בעיני. יצוין, כי קביעת תקופה מינימלית לצבירת ריבית בחוק ובצו הריבית מגבילה בצורה ניכרת את גידול שיעור הריבית האפקטיבית. לאור האמור, טענת ערעור זו נדחית.
26.בהקשר זה מעלה החברה טענה חלופית והיא כי שיעור הריבית האפקטיבית המכסימלית המותרת היא 13.8% בשנה, בעוד שלפי דברי הבנק עצמו, שיעור הריבית הגיע ל14%-. דא עקא, טענה זו הועלתה לראשונה רק בסיכומי התשובה מטעם החברה בערכאה הראשונה, מבלי שניתנה לבנק הזדמנות להשיב לטענה, ולכן אין להיזקק לה (ראה י' זוסמן 'סדר הדין האזרחי ' (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995) בעמ' 512, הערה 215; ע"א 685/81 ליסנסס וג'רנל חברה לבטוח בע"מ נ' בורכרד ליינס בע"מ , פ"ד לח(3) 421, 427-426).
חישוב ריבית לפי 360 יום בשנה
27.טענה נוספת נוגעת לתחשיבי הריבית של הבנק, שהתבססו על שנה בת 360 יום. בתצהירי עדות ראשית מטעם החברה טענו מנהלי החברה לראשונה כי כל תחשיבי הריבית של הבנק התבססו על שנה "מקוצרת" בת 360 יום. בתצהיר מטעם הבנק הסביר מנהל הסניף כי חישוב כזה תאם את נוהל החישוב המקובל עד שנת 1991. בית המשפט קמא פסק כי אמנם לא היה מקום לקיצור מלאכותי של השנה לצורך חישוב הריבית. עם זאת, בהתחשב בכך שהטענה הועלתה רק בתצהירים מטעם שני בעלי הדין, בהעדר סעד מפורט לו עותרת החברה בכתב התביעה, ובהעדר פירוט של תחשיבי הריבית כאמור, לא ראה בית המשפט מנוס מדחיית התביעה בעילה זו.
28.איני שלם עם מסקנה זו. באשר לעניין העלאת הטענה בתצהירים בלבד, הרי בית המשפט עצמו קובע כי "לכאורה הורחבה חזית התביעה". אם כך המצב, אין בכך מניעה לדון בסוגיה עצמה. באשר לנימוק של העדר בקשה לסעד מפורט בכתב התביעה והעדר פירוט ההלוואות שבסיס תחשיבן היה 360 יום, טענת החברה היא כי בשל הסכמה דיונית בעניין פיצול הדיון בין הוכחת עילות התביעה לבין כימוי הנזק, לא היה צורך, בשלב זה, ביתר פירוט. אביא את נוסח ההסכמה הדיונית שהושגה בין בעלי הדין ביום 12.1.95, כפי שנרשמה בפרוטוקול הדיון:
הצדדים מציעים להתחיל בהבאת ראיות כאשר הדיון יחולק לשני שלבים, בשלב ראשון ישמעו ראיות לגבי העובדות הנטענות ובשלב שני יכמתו את המסקנות שיהיו עפ"י אותן עובדות.
לאור הסכמה זו, נראה כי הצדק עם החברה שבשלב זה לא היה צורך במתן פירוט נוסף. לכן, מסקנתי היא כי יש לבדוק את טיב הטענה לגופה.
29.הסוגיה של "קיצור ימות השנה" ל- 360 יום נדונה לאחרונה בבית משפט זה בע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ ואח' (טרם פורסם). נקבע כי הנוהל התקין של גביית ריבית הוא חישוב לפי 365 יום בשנה, וכי על הבנק לגלות מראש ללקוח את בסיס חישוב הריבית וזאת במיוחד כאשר החישוב "מקצר" את השנה הקלנדרית הנורמלית. במקרה שלפני הבנק לא טען כי גילה מראש את בסיס חישוב הריבית, השונה מן השנה הקלנדרית. אי לכך, כפי שגם ציין בית משפט קמא, הבנק נהג שלא כשורה ויש להעמיד את בסיס חישוב הריבית על 365 יום. התוצאה היא כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, כדי שתתברר המשמעות הכספית של "קיצור ימות השנה" במקרה הנדון, וזאת על-פי חומר הראיות שיעמוד בפני בית המשפט בהתאם להסכמה הדיונית.
יחס של "לקוח מועדף"
30.טענה נוספת נוגעת למעמד החברה כ"לקוח מועדף", המזכה אותה בהטבות שונות. בית המשפט קמא, לאחר שסקר את הראיות שהוצגו בפניו, קבע כי החברה לא הוכיחה את טענתה: היא לא פרטה מהם התנאים המועדפים שהובטחו לה, ומדוע, כשראתה שהתנאים המובטחים אינם מיושמים בפועל, לא עמדה על זכויותיה?
31.שאלה דומה התעוררה בפרשת אמנונים . שם נקבע כי כדי להצליח בטענה מעין זאת, על הלקוח להוכיח אילו הן ההטבות המוחשיות שהבנק התחייב להעניק לו. מאחר שבמקרה שלפני החברה לא הוכיחה את הטעון הוכחה, אין מקום להערב במסקנתו של בית משפט קמא. אי לכך, הערעור בנקודה זו נדחה.
אי העמדת מסגרות אשראי התואמות לפעילות העסקית - אי עדכון מסגרות האשראי
32.שתי טענות נוספות של החברה מתמקדות במסגרות האשראי שהעמיד לרשותה הבנק. טענה אחת היא שמסגרות האשראי לא תאמו את פעילותה העסקית של החברה ולא את הביטחונות שזו העמידה לרשות הבנק. בעקבות ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד לז(2) 673 פסק בית המשפט קמא כי לבנק אין חובה להעניק אשראי או לחדשו, כל עוד הבנק אינו מפר הסכמים בינו לבין הלקוח. חובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח אינה מטילה על הבנק חובה לדאוג באופן עיוור לאינטרסים של הלקוח, תוך הזנחת אינטרס הבנק. לכן דחה בית המשפט את התביעה בעילה זו.
33.בערעור שבה וטוענת החברה כי הימנעות הבנק מעדכון מסגרות האשראי מהווה הפרת הסכם והפרת חובת אמונים. החברה מדגישה כי הבנק היה מחויב להעמיד לרשותה אשראי "כמקובל במערכת הבנקאית", בהתחשב ברמת הביטחונות שהעמידה החברה. הבנק, לטענתה, הפר את האמון הבלתי מסויג שנתנה בו החברה, שהתבטא בהפקדת במסמכים החתומים על-החלק ("בלנקו") בידיו. הבנק מצידו חזר וציין כי לחברה ניתנו רכיבי אשראי רבים, אשר נקבעו בהסכמים מפורשים בין הבנק לחברה ואף הופיעו בדפי החשבון שהוצגו לחברה מעת לעת.
34.סוגיה דומה התבררה בבית משפט זה בפרשת אמנונים
הנזכרת. גם שם העלה לקוח טענה כלפי הבנק בדבר אי העמדה של אשראי הולם. גישתו של בית משפט זה בסוגיה תואמת את ההנמקה של בית משפט קמא במקרה הנדון. אי לכך טענה זו נדחית.
35.הוא הדין לגבי הטענה, לפיה מסגרות האשראי בחשבון החברה היו נמוכות ממסגרות האשראי המוסכמות. בית משפט קמא קבע כי לטענה זו אין כל בסיס ואיני רואה מקום להתערב בקביעה זו. אי לכך גם דין טענה זו להידחות.
הפרת הסכם ליווי פיננסי - מכרז חברת החשמל
36.הטענה הבאה נוגעת ל"הסכם ליווי פיננסי", שלדברי החברה הופר על-ידי הבנק. והמעשה שהיה כך היה. בינואר 1989 השתתפה החברה במכרז של חברת החשמל לפרויקט בנייה בהיקף של כשניים וחצי מיליון ש"ח. עם זכייתה במכרז סוכם בין החברה לבין חברת החשמל כי הראשונה תקבל מקדמה של 50% מסך הפרויקט. ואמנם, ביום 13.4.89 הופקד בחשבון החברה סך של 1,293,750 ש"ח שנתקבל מחברת החשמל. כנגד קבלת הכספים נתן הבנק לחברת החשמל ערבות מקדמה ע"ס 1,125,000 ש"ח. למחרת העמיד הבנק לפירעון מוקדם, מתוך כספי המקדמה, הלוואה ע"ס 618,000 ש"ח, ובכך נטל לעצמו, למעשה, חלק מכספי המקדמה. החברה טענה כי הוסכם שהבנק יעניק "ליווי פיננסי" לפרויקט וכי הבנק הפר הסכם זה בכך שנטל חלק מכספי המקדמה. הבנק הכחיש כי הייתה הסכמה לליווי פיננסי וטען כי ההסכמה הצטמצמה למתן ערבות מקדמה לחברת החשמל.
37.בית המשפט קמא דן בהרחבה בפרטי הפרשה והגיע למסקנה כי לא הוצג כל מסמך אשר יתמוך בקיומו של הסכם ליווי פיננסי לפרויקט. עם זאת, בית המשפט קובע כי רשאי היה, עקרונית, להסיק מסקנה אודות קיומו של הסכם כזה, על יסוד ראיות נסיבתיות והגיון כלכלי העומד מאחוריהן. בית המשפט בדעה כי נסיבות המקרה אינן מחייבות את המסקנה של קיום הסכם מעין זה, באומרו:
ההגיון הכלכלי עליו סומכת [החברה] איננו מחייב קיומו של ההסכם לו היא טוענת. נקבע לעיל, כי המקדמה ששולמה ע"י חברת החשמל אך כיסתה חובות של [החברה] ואף לאחר מכן נותר חשבונה של [החברה] ביתרת חובה של מאות אלפי שקלים. לכך נוספה גם התחייבות [הבנק] במסגרת ערבות הביצוע בסך 1,125,000 ש"ח, שסיפק [הבנק] לחברת החשמל בעבור [החברה]. אין להתפלא על כך ש[החברה] המחתה זכויותיה בפרוייקט לטובת הבנק ע"מ להבטיח עמידה בהתחייבויותיה. מאידך, טענת [הבנק] כי [החברה] התכוונה לממן הפרויקט בחברת חשמל ממקורות אחרים אינה משוללת יסוד כאשר עפ"י מכתב [החברה] עצמה הובטח תזרים מזומנים בסך 843,000 ש"ח כבר בחודש אפריל 1989. לקבלת המקדמה מחברת חשמל היה הגיון כלכלי, כאשר באמצעותו צימצמה [החברה] התחיבויותיה כלפי [הבנק] במידה רבה וחסכה תשלומי רבית בסכומים ניכרים.
38.יתכן מאוד כי החברה ציפתה לליווי פיננסי מטעם הבנק ויש רגליים לסברה כי הייתה זקוקה לו מאוד. דומה אף כי סירוב הבנק להעניק ליווי פיננסי היה גורם מכריע בהידרדרות היחסים בין החברה לבנק. עם זאת, בעסקאות בין גורמים כלכליים, מן הראוי להקפיד על הסדרת היחסים בכתב, תוך פירוט כל תנאי העסקה. כפי שציין בית המשפט קמא, הליווי הפיננסי דרש בין היתר קביעת גבולות האשראי ומתן בטחונות בהתחשב בחובות הקיימים של החברה. בהעדר קביעת פרטים מרכזיים אלה, אין להסיק על קיום הסכם ליווי פיננסי. ציפיותיה של החברה - על כל ההגיון הכלכלי שבהן - אינן יכולות להטיל חיוב משפטי קונקרטי על הבנק. אי לכך, אין להתערב במסקנתו של בית משפט קמא והערעור נדחה בסוגיה זו.
סרוב הבנק לשחרר את השעבוד השוטף
39.עילת התביעה האחרונה של החברה מופנית כנגד סירובו של הבנק לשחרר את השעבוד השוטף הכללי (להלן: "שש"כ") על נכסי החברה. כאמור לעיל, במאי 1986 הוטל שש"כ לטובת הבנק. בחודש אפריל 1989 ביקשה החברה מהבנק להסיר את השעבוד, אך זה הוסר רק בחלוף שנתיים ימים, בחודש יוני 1991. במענה לבקשת החברה הודיע הבנק כי ישחרר את השש"כ רק לאחר פירעון כל התחייבויות החברה. על הודעה זו השיבה החברה, ביום 12.5.89, כי היא שומרת לעצמה הזכות לפנות לבנק בבקשה חוזרת עם הקטנת יתרות החובה. לא הוצגה בפני בית המשפט כל פנייה נוספת כאמור. בחודשים מאי-יוני 1991 הפקידה החברה כספים בחשבונה, והבנק הסיר את השעבוד השוטף, אף שנותרה יתרת חוב בחשבון. לטענת החברה, סירובו של הבנק להסיר את השעבוד לפני חודש יוני 1991 היה בלתי מוצדק, כיוון שהתחייבויותיה כלפי הבנק היו מובטחות בביטחונות ספציפיים שעלו על היקף ההתחייבויות. עוד טענה החברה כי סירובו של הבנק הקשה עליה להשיג אשראי ממקורות אחרים וכתוצאה מכך נפגע קשות ניהול עסקיה.
40.בית המשפט קמא דחה גם טענה זו בנימוק שלאחר שהבנק סירב לשחרר את השש"כ, החברה לא חלקה על כך וכי עוד בחודש מאי 1991 עלה האובליגו של החברה במידה ניכרת על הביטחונות. לאור עובדות אלה, לא מצא בית המשפט דופי בהתנהגותו של הבנק.
41.לטעמי אין להתערב במסקנה זו של בית המשפט. תכליתו של השש"כ היא להבטיח את סילוקם המלא של חובות החברה לבנק (ראה סעיף 4 לאגרת החוב מיום 4.5.86, שיצרה את השש"כ לטובת הבנק). עמידתו של הבנק על פירעון החובות טרם ישוחרר השש"כ, אין בה פסול. אי לכך יש לדחות את הערעור בנקודה זו.
בסיכום דברי: הערעור בעניין התניית שירות בשירות לגבי כל תוכניות החסכון מתקבל והדיון מוחזר לבית משפט המחוזי בבאר-שבע לשם קביעת הסעדים. כן מתקבל הערעור בעניין "קיצור" השנה הקלנדרית ל360- יום לצורך חישובי ריבית. גם בנושא זה הדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע לשם קביעת הסעד. כל יתר טענות הערעור נדחות. הבנק ישלם לחברה הוצאות ושכר טירחת עורך-דין בסך כולל של 20,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט ח' אריאל :
1.אני מסכים לעקרי דבריו ונימוקיו של חברי הנכבד השופט י' אנגלרד ולתוצאה אליה הגיע.
2.ברצוני להסתייג קמעה מאחד הנימוקים לעניין "הליווי הכספי".
בסעיף 38 לפסק-דינו של חברי הנכבד, נאמר:
"...עם זאת בעסקאות בין גורמים כלכליים, מן הראוי להקפיד על הסדרת היחסים בכתב, תוך פירוט כל תנאי העסקה...".
אינני סבור שאי הסדרת היחסים בכתב
צריכה להיות לרועץ ללקוח. מה עוד שגופים כלכליים לא תמיד מקפידים על רישום מדויק בכתב, בהתחשב ביחסי האמון ביניהם בהסדירם לפחות חלק מענייניהם בשיח שפתיים בלבד.
הייתי מסתפק לעניין זה במסקנה הבנויה על הוכחות נסיבתיות, הגיון הדברים ומאזן ההסתברות - דא עקא שאין בחומר שבפני בית המשפט כדי להביא למסקנה ברורה בעניין זה, התומכת בטענת המערערת.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, י"ח בשבט תשנ"ט
(4.2.99).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97065050.
Q05
/שב