בג"ץ 6520/18 אלון חסן נ. פרקליט המדינה

השופט נ' סולברג :

1.

העותרים הועמדו לדין, והואשמו בביצוע עבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים, סחיטה באיומים והלבנת הון. ביום 29.3.2018 זוכו העותרים על-ידי בית המשפט המחוזי מכלל העבירות שיוחסו להם.

2.

ביום 13.5.2018 הגישה המדינה ערעור על הכרעת הדין. הערעור איננו מוסב על הכרעת הדין כולה, אלא על מקצת מן האישומים , שעניינם ביצוע עבירות של מרמה והפרת אמונים: "זאת, כיוון שערעור זה מתבסס ברובו על הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, אשר מהן, לשיטת המערערת, לא הסיק בית המשפט קמא את המסקנות המשפטיות הנכונות" (מתוך חלק המבוא להודעת הערעור; נספח א' לעתירה). לשיטת המדינה, "קביעתו של בית המשפט קמא לפיה מעשיו של [העותר 1] אינם עולים כדי עבירה ואינם חוצים את הרף הנדרש לצורך הרשעה בפלילים היא קביעה שאין להשלים עמה במישור המשפטי ובמישור הציבורי, והיא אינה עולה בקנה אחד עם אמות המידה שנקבעו בפסיקתו של בית משפט נכבד זה לעבירה של מרמה והפרת אמונים. בשל זיכויו של [העותר 1] מכל המיוחס לו, נמנע בית המשפט קמא מקביעת ממצאים ביחס ל[עותר 2] ומניתוח יסודות העבירה לגביו. לכן, ככל שיקבל בית המשפט הנכבד את עמדת המערערת ביחס ל[עותר 1], תבקש המערערת להחזיר את עניינו של [העותר 2] לבית המשפט המחוזי על מנת שיקיים דיון בשאלת התקיימותם של יסודות העבירה, ובייחוד היסוד הנפשי שלו, באשר למעשי [העותר 1]" (שם).

3.

מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה מבקשים העותרים כי נורה למדינה לחזור בה מהערעור שהגישה, ולחלופין כי נורה ליועץ המשפטי לממשלה לערוך להם שימוע, "במטרה לבחון מחדש את ההצדקה, במקרה המיוחד שבפנינו, להגשת ערעור כנגד העותרים שזוכו זיכוי פוזיטיבי מכל אשמה לאחר שנים רבות של עינוי דין שעברו" (סעיף 93 לעתירה). לטענת העותרים, הערעור מופרך, נימוקיו דחוקים, ומוטב היה אלמלא הוגש מלכתחילה. בשונה מטענת המדינה, אין מדובר בערעור על הכרעות נורמטיביות, אלא בניסיון מלאכותי "לעטוף טענות כנגד ממצאי מהימנות ועובדה באצטלא של טענות כנגד הכרעות נורמטיביות" (סעיף 30 לעתירה). לאמיתו של דבר, טוענים העותרים, החלטת המדינה להגיש ערעור על הכרעת הדין מיוסדת על שיקולים זרים ונגועה בחוסר סבירות קיצוני. לא האינטרס הציבורי הוא שעמד לנגד עיני המדינה בהגשת הערעור, כי אם האינטרס האישי של גורמים בפרקליטות המדינה, המבקשים משיקולי מעמד ויוקרה למתן את הביקורת החריפה שנשמעה כלפיהם מצד בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין.

4.

נתנו את דעתנו על העתירה ועל נימוקיה. עמדתנו היא, כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילה להתערבותנו. שיקול הדעת המקצועי הנתון לרשויות התביעה בהפעלת סמכויותיהן רחב, ולא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטותיהן. אין בית המשפט משמש 'יועץ משפטי על', והדברים ידועים. אכן, זכותה של המדינה לערער על פסק דין מזכה אינה מובנת מאליה (ראו דברַי בע"פ 6304/11 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקאות 43-41 (20.9.2012)), אלא שהמשפט הישראלי מאפשר זאת, והתביעה הכללית – האמונה על האינטרס הציבורי בהקשר זה – עושה כן מעת לעת, במשֹוּרה, על-פי שיקול דעתה (ואין היא נדרשת לערוך שימוע לנאשמים-מזוכים בטרם הגשת ערעור, כפי שביקשו העותרים לעשות בעניינם).

5.

ניתן להבין ללבם של העותרים, ש'להט החרב המתהפכת' של ההליך הפלילי ממשיכה לרחף מעליהם, גם בתום הליך משפטי ארוך ומייגע שנסתיים בזיכויים. "אין בעולם שמחה כהתרת הספקות" (מצודת דוד, משלי טו, ל); הליך פלילי – על חוסר הוודאות ועל החששות הגלומים בו – עשוי להתיש מטבע הדברים כוחו של אדם. האחריות המוטלת אפוא על כתפיהן של רשויות התביעה בהפעלת סמכותן – כבדה ורבה. "העמדה לדין היא עניין רציני" (בג"ץ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל , פ"ד נג (1) 505, 517 (1999), אליו הפנו העותרים); כך גם הגשת ערעור על פסק דין מזכה. העניין מחייב כובד ראש, בדיקה פרטנית ושיקול דעת מעמיק. בנדון דידן סברו רשויות התביעה כי להותרת הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי על כנה נודעות "השלכות משפטיות וחברתיות קשות" (מתוך חלק המבוא להודעת הערעור), ונימוקיהן עמן. העותרים, מנגד, דוחים את הדברים מכל וכל, ונימוקיהם עמם. לא לנו להכריע בכך בגדרי עתירה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ. טענותיהם (הענייניות) של העותרים שמורות להם, והן תתבררנה במסגרת הדיון בערעור, במישור הפלילי. יהיה להם, לעותרים, שם, יומם. במישור המנהלי – אין עילה להתערבותנו.

6.

העתירה נדחית אפוא על הסף. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.