בג"ץ 6535/98 תהאני רדואן נ. שר הפנים

העותרים פנו אל המשיב בבקשות לאיחוד משפחות. משלא נענו על ידי המשיב הגישו, ביום 19.10.98, עתירה זו. עותרת מספר 1 היא תושבת ישראל. עותר 2 הוא בעלה, לגביו התבקש רשיון לישיבת קבע בישראל, ועותרים 3-5 הם ילדיהם הקטינים.

העותרים פנו לראשונה בבקשה לאיחוד משפחות לגבי עותר 2, בשנת 1994. בשנת 1997 הודיע המשיב על דחיית בקשה זו, אולם ההודעה לא הגיעה ליעדה, והוחזרה על ידי הדואר עם הערה "לא ידוע".

המשיב הביע נכונות לדון בבקשה לגופה פעם נוספת, אם ימציאו העותרים מסמכים שונים להוכחה כי מרכז חייהם הוא בישראל.

לאחר חליפת מכתבים, ודרישות המשיב לקבל מסמכים נוספים, השלימו העותרים ביום 21.6.98 את המצאת כל המסמכים שנדרשו מהם. משלא נענו על ידי המשיב, הגישו ביום 19.10.98 עתירה זו.

כחודש וחצי לאחר הגשת העתירה קיבל המשיב את הבקשות. בא-כוח המשיב טוען, כי אין לחייבו בהוצאות, שכן הבקשה הקודמת שהוגשה נדחתה עקב מחדלי העותרים, ואילו המסמכים הדרושים להחלטה הנוכחית הוגשו במלואם רק ארבעה חודשים לפני הגשת העתירה, כך שהעתירה מוקדמת.

אשר לבקשה לרישום הילדים, העותרים 3-5, הוא מסביר כי ההחלטה בעניינם נגררת להחלטה לגבי איחוד המשפחות. עוד הוא מציין את השלב המוקדם בו התקבלה הבקשה, לפני הדיון בעתירה.

נראה לי כי אין מקום לחייב את המדינה בהוצאות העותרים, שכן הטיפול בבקשה הראשונה נזנח על ידי העותרים עצמם, ואין להביאו בחשבון לעניין הוצאות העתירה, ואילו השלב השני של הדיון בבקשה לא מוצה במלואו בעת הגשת העתירה.

כאמור, עברו רק ארבעה חודשים ממועד המצאת כל המסמכים שנדרשו עד הגשת העתירה. יתכן שמוטב היה לזרז את הטיפול במשרד הפנים, ולדרוש מן העותרים להמציא את כל המסמכים הדרושים במרוכז, ולא טיפין טיפין. עם זאת, התכתובת מתקופה זו מראה כי בקשת העותרים טופלה, גם אם לא במהירות יתרה, ובנסיבות אלה, הגשת העתירה ארבעה חודשים לאחר השלמת המצאת החומר הרלוונטי לא הותירה למשיב שהות מספקת לדון בבקשה.

לפיכך, אני דוחה את הבקשה לחיוב המשיב בהוצאות.