בג"ץ 6540/17 אסף אריכא נ. בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות

השופט י' דנציגר:

המשיבה 2, עיריית אילת, הגישה נגד העותר, עובד עירייה המכהן בתפקיד מהנדס, תובענה משמעתית בטענה כי עבר מספר עבירות משמעת במסגרת תפקידו. בפתח ההליך המשמעתי טען העותר טענות סף, ובהן הטענה כי חומר הראיות שנאסף נגדו הושג על-ידי חוקר פרטי שלא כדין. בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות דחה את הטענות המקדמיות, במסגרת החלטת ביניים מיום 30.7.2017 (ת"מ 32/17). העותר סבור כי החלטת ביניים זו מנוגדת לדין ואינה מוצדקת. עוד סבור העותר כי החלטת ביניים זו מעוררת שאלות תקדימיות בעלות חשיבות עקרונית-ציבורית בעניין מעמדם של חוקרים פרטיים בהליכים מהסוג הנדון. לפיכך הגיש העותר את העתירה שלפנינו.

בתגובתה המקדמית של עיריית אילת לעתירה, נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף, מחמת היותה מוקדמת ובשל קיומו של סעד חלופי. נטען כי לא ניתן לערער על החלטות ביניים של בית הדין למשמעת, וכי ממילא הסמכות לדון בערעור על פסקי הדין של בית הדין למשמעת נתונה לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 24(א) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן: חוק

המשמעת ). לאחר שבחנתי את טענות הסף של העירייה והתרשמתי כי יש בהן ממש, המלצתי לעותר למשוך את עתירתו. דא עקא, העותר הודיע כי הוא עומד על העתירה, ומכאן שאין מנוס אלא מלתת את החלטתנו לפי שורת הדין.

דין העתירה להידחות על הסף מטעמי העירייה. סעיף 24(א) לחוק קובע, בהתייחס להליכים הנשמעים לפני בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, כי " פסק דין של בית הדין ניתן לערעור של העובד ושל התובע, לפני שופט של בית המשפט המחוזי ". מלשון הסעיף מובן כי הליך ההשגה על הכרעת בית הדין למשמעת שמור לסיום ההליך לפניו, שכן הסעיף מדבר על ערעור כנגד "פסק דין". זאת ועוד, מלשון הסעיף נראה מובן, כי אף לו היה העותר מבקש להשיג על פסק דין של בית הדין למשמעת, היה עליו לפנות לבית המשפט המחוזי. להרחבת הדעת יצוין, כי אמנם בעבר הליכי הערעור על פסקי דין של בית הדין למשמעת היו מוגשים במישרין לבית משפט העליון, אלא שמסלול השגה זה תוקן במסגרת תיקון מספר 7 לחוק המשמעת משנת 2008, לאחר שוועדה ציבורית בראשותו של השופטים השופט ת' אור – ומאוחר יותר ועדה ציבורית נוספת בראשותו של השופט י' זמיר – סברה " אין הצדקה לכך שערעורים מסוג זה יידונו ישירות בבית המשפט העליון, בפרט לאור העובדה שערעורי המשמעת האחרים הועברו בחקיקה קודמת לבית המשפט המחוזי " ( ראו בדברי ההסבר לתיקון מספר 7 לחוק המשמעת בהצעות

חוק

הממשלה 341

כ״ו

בחשוון

התשס״ח (7.11.2007); והשוו: ער"מ 9182/99 זינגר נ' עיריית תל-אביב , פ"ד נד (5) 439 (2000)).

אשר לאפשרות לעתור לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק במסגרת הליכים הנשמעים לפני בית הדין למשמעת, נפסק בעבר, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ביניים של בית הדין למשמעת,

וכי "ככל שמדובר בערעור על החלטות בית-הדין המשמעתי, הכלל הוא כי זכות הערעור קיימת רק ביחס לפסקי-דין סופיים של בית-הדין ואינה מתפרשת על החלטות ביניים שיצאו מתחת ידו " (בג"ץ 655/08 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות , פסקה 3 (19.6.2008)) . אכן, אין לשלול מניה וביה מצבים שבהם ניתן יהיה לברר עתירה נגד החלטת ביניים של בית הדין למשמעת במקביל להליכים המתנהלים לפי חוק המשמעת בבית הדין, תוך יישום אמות-מידה דומות לאלה שהוחלו ביחס להחלטות ביניים בהליך פלילי ( שם , שם ) – ברם מובן כי לא בנקל ייפתחו שעריו של בית משפט זה לעתירות כאמור, וניתן אף לומר שנדרשות נסיבות חריגות ומיוחדות לשם כך.

אשר למקרה הנדון, לא התרשמנו כי טענות העותר מצדיקות בחינה חריגה של החלטת הביניים של בית הדין למשמעת במסגרת הליך בג"ץ. העותר יפעל בהתאם לסדרי הדין הקבועים בחוק המשמעת. למותר לציין כי איננו מביעים כל עמדה לגופן של הטענות שהעלה.

העתירה נדחית אפוא על הסף.

העותר יישא בהוצאות לטובת העירייה (המשיבה 2) בסך 7,500 ₪.